בשבוע האחרון התחלנו גמילה מטיטולים (תודה לאל!)
איתני התחיל לעשות פיפי באסלה ומקבל מאיתנו הרבה חיזוקים
״כל הכבוד איתן!״
״ילד גדול ובוגר״
״אנחנו גאים בך״
וכל השבוע, כשאיתן קיבל חיזוקים, אני רואה את אור, אחותו הגדולה, קפוצה מזעם.
כמובן שאור מקבלת המון חיזוקים ומחמאות, בהקשרים רלוונטיים.
ולא במפתיע, איתן ״חטף״ די הרבה השבוע מאור. בכל פעם שהיתה לה הזדמנות, פגעה בו , גם פיזית וגם מילולית.
והבוקר איתן קיבל מחמאה נוספת ואור ישבה מכווצת ואכלה בכעס את ארוחת הבוקר שלה.
אחרי שהלך לגן, ישבתי עם אור בסלון ושאלתי אותה
״אפשר לדבר איתה?״
״עם מי״? שאלה בהפתעה
״עם אור הקנאית״ עניתי בשלווה
אור צחקה וכיסתה את פניה עם הכרית.
״אז אפשר..? שאלתי. ״נורא בא לי לפגוש אותה. הרבה זמן היא כבר לא הגיעה לבקר..״
אור הציצה מהכרית. ״מתי היא היתה כאן?״ שאלה
״בפעם הראשונה פגשתי אותה כשאיתן נולד.״ עניתי לה . ״ומאז היא הגיעה עוד כמה פעמים. אז אפשר קצת לדבר איתה?״ שאלתי
״המממממ… טוב״ ענתה. ״אבל עם הכרית״
״בסדר. שלום לך אור הקנאית. טוב לראות אותך שוב״. אמרתי בחביבות
״שלום״ אמרה אור וצחקקה מאחורי הכרית.
״את רוצה לספר לי מדוע הגעת ולמה את כאן?״ שאלתי
״כי כל הזמן אתם אומרים לאיתן שהוא ילד גדול. וגם אני ילדה גדולה״ אמרה בשקט
״נכון. גם את. ״ אמרתי
אור הניחה את הכרית בין ברכיה והביטה בי.
״את יודעת שאני אוהבת אותך אור הקנאית?״
אור צחקה. הפעם בלי כרית שתסתיר את פניה.
״אני יכולה לשאול אותך משהו?״ ביקשתי
״כן״ ענתה
״את חושבת שתוכלי להתנהג בדרך אחרת כשאת מגיעה? כי לאחרונה התנהגת קצת באלימות בכל פעם שהגעת..״ אמרתי
אור חשבה לרגע. ״כן״ ענתה בשקט
״זה בסדר כשאת מגיעה.. את יודעת נכון?״ אמרתי
״כן״ ענתה
״אז מתי תבואי שוב?״ שאלתי
״בטח אחרי הגן״ ענתה
״אה לא תהיי בגן היום?״ שאלתי
״לא… אני לא צריכה להיות בגן. אבל אני אגיע לכאן אחרי הגן״ ענתה אור (הקנאית).
״בסדר מתוקה, אחכה לך״ אמרתי
״ נראה לי שאחר כך לא אצטרך כבר את הכרית״ אמרה והחזירה אותה למקומה
״נכון מתוקה. את בסדר כמו שאת״ אמרתי לה
(כי כשאור הקנאית מקבלת אהבה, היא לא צריכה להסתתר)
ובדרך לגן היא אמרה
״את יודעת אמא? אור הקנאית דווקא חמודה״
״ממש כך״ עניתי לה וחייכתי לעצמי.
#לקבל את כל הדמויות שחיות בתוכינו
