אתמול היתה לי ההזדמנות לבדוק במכשור מתקדם ואמין את אחוזי השומן שלי בגוף.
למי שלא מכיר את הבדיקה – מדובר בבדיקה שסורקת את רקמות הגוף ובסופה מתקבל פלט של פילוח אחוזי רקמת השריר ורקמת השומן.
התוצאות, ובכן, היו די שונות ממה שציפיתי.
בואו נאמר שאחוזי השומן שלי בגוף דומים לאלו של גבינה קשה משובחת. מאוד.
באותו רגע השתנה לי מצב הרוח.
עד לפני כמה דקות הייתי לירון הקשובה לגוף, הפעילה גופנית, המאוזנת, שנהנית מאוכל, שאוכלת בהתאם לתחושות הגוף, שיודעת מה נכון לה ומה טוב לה.
וברגע אחד- הפכתי ללירון שלא מרוצה מעצמה, שלא עושה מספיק, שלא אפקטיבית באימונים, שלא אוכלת בהתאם למצופה ממנה, לא בריאה, שלא פועלת לפי חוקים נכונים, ושלא יודעת מה באמת נכון לה. פתאום נהיה לי כבד בגוף והרגשתי את תאי השומן מבצבצים מכל עבר ואיבר.
וממש במקרה (או שלא),
ציפתה לי בערב סדנת בישול צרפתי-איטלקי, עשירה בפחמימות וחמאה (שבין רגע הפכו לאויבי נפשי).
התחילו לעלות במוחי מחשבות ישנות שעברו ביעור לפני זמן רב – ״זו תהיה החגיגה האחרונה״ וגם ״ממחר אני חייבת להתחיל להקפיד״ ועוד כמה פניני שטות.
שעה של פקקים בדרך חזרה הביתה הספיקה לי כדי להתפכח.
ממתי אני רוצה להיות ״מתאמנת אפקטיבית״? הרי אני עושה ספורט בשביל הכיף והחיבור לגוף.
ממתי אני לא בריאה? הרי בדיקות הדם מצויינות, אני חיונית וגם לפי המכשיר פיזור השומן בגוף פרופורציונלי.
ממתי אני רוצה לאכול לפי חוקים? לפי ציפיות?
האם נתתי למספר לערער את האמונה שלי בגוף? האם נתתי למספר להסיט אותי מהקשבה לעצמי?
דמיינתי איך אני אוספת את המחשבות שהציפו אותי ושולחת אותן הלאה בתנועה אסרטיבית (וגם מלאת חמלה).
ובסדנת הבישול אכלתי בהנאה. בקשיבות, בתשומת לב.
גם את הגבינה הקשה המשובחת.
