היו לי הרבה תוכניות בראש. טיולים, קולנוע, לבשל אוכל טעים, פגישות עם חברים, ואפילו לארח.בערב אשב לקרוא קצת , אשלים כתיבה של משהו שהתחלתי מזמן, אסדר את הקלסרים שלי, אוציא בגדי קיץ מהאחסון…
אבל איכשהו, הגעתי לאי-העשייה.
מכירים את האי הזה?
הרבה אנשים לא אוהבים להגיע אליו, בעיקר כשיש בראש את מפת הדרכים לעשייה.
וזו הסיבה שכשהגעתי אליו כל כך כעסתי, על עצמי ועל מה שניווט אותי לשם.
באי העשייה תמיד יש לי תחושה של חוסר ערך. כי כשאני בים של עשייה, אני שוחה בגלים של יצירה ונתינה. אז מה קורה באי?
עברו יומיים, וקלטתי פתאום שנתקעתי באי ואף אחד לא מגיע להציל אותי.
טוב נו, חשבתי, אם אני כבר כאן, לפחות נהנה קצת. החלטתי לקמט את מפת הדרכים מהראש, להניח את תרמיל האשמה ופשוט לזרום.
אז התחלתי לחקור קצת את אי העשייה וגיליתי שיכול להיות גם נעים שם;
אפשר לנשום את האויר הנקי ממטלות ומשימות,
אפשר לטייל קצת באי, ולבדוק אם גם כשאיני בנתינה יכול להיות לי ערך,
ולפעמים אפשר להתנדנד בערסל ורק להתבונן בים העשייה רוחש וגועש, ולשמוח שלזמן מה איני בתוכו.
וכשמכירים קצת יותר את האי, אפשר אפילו לגלות שבטוח להיות גם בו. ושאפשר לשהות בו בקבלה של מה שהוא מזמן עבורינו.
לאחר מספר ימים, לפתע הגיע הרגע שהרגשתי שאני מוכנה לעזוב את האי.
זה התחיל בצורך עז ופתאומי לבשל, המשיך בסידור הארון ובסוף היום כבר שחיתי שוב, בטבעיות ובפשטות, בים שכולו עשייה עד לאי הבא 
