הגעתי הביתה מאוכזבת מאוד ממשהו ורציתי לשתף את הגבר,
אך התאכזבתי לגלות שאין לו פנאי לשמוע על האכזבות שלי.
בלעתי את האכזבה ואת המילים ולבשתי את הפרצוף המשימתי שלי .
לתקתק את הבית, מקלחות לילדים, ארוחת ערב, סיפור לפני השינה.
בקבוק לקטן, כוס מים לגדולה. פיפי אחרון ודי. עוד נשיקה. ו.. זהו.
אחרי שכל המשימות בוצעו,
רציתי להתחיל להתאכזב שוב,
אבל כבר הייתי עייפה מדי מלהתמודד גם עם זה.
אז פתחתי טלויזיה כדי להתנתק קצת ופתאום התחשק לי איזה נשנוש.
פתחתי את המקרר והכל היה נורא בריא כזה – פירות, ירקות, גבינות.
בא לי משהו אחר. בא לי איזה משהו קראנצ'י ומלוח וממכר.
ופתאום נזכרתי שיש את השקית שנשארה מהמסיבה ההיא, ויש שם תפוצ'יפס.
אז פתחתי את השקית והתחלתי לאכול – צ'יפס ועוד אחד ועוד אחד.
והמלח כבר כיסה לי את כל התחושות.
ולא יכולתי לעצור עד שראיתי את השקית ריקה.
ואיתה התרוקנו גם המחשבות.
ודקה לאחר מכן בערה בי שוב תחושת האכזבה. מעצמי.
על ההתמודדות שלי על אכזבות. ודמעות של מלח כיסו לי את הפנים.
התאכזבתי.
אני מאוכזבת.
אני רוצה להתמודד עם האכזבה. אני רוצה לתת לה מקום. אני רוצה לזהות אותה. לכבד אותה. לתת לה נוכחות. כי היא שם, והיא בועטת, והיא לא מסתפקת בתפוצ'יפס בטעם מקסיקני.
היא רוצה הכרה, היא רוצה אישור. היא רוצה להיות.
אז אני נותנת לה להיות שם, וגם יודעת שהאכזבה מגיעה כשתיאום הציפיות לא מדוייק.
ואני מבינה שלאכזבה יש תפקיד, לתאם ציפיות נכונות מעצמי, מאנשים, ממצבים.
וכשאני נותנת מקום לאכזבה שבתוכי,
לא נשאר מקום לעוד תפוצ'יפס.
