כשהייתי בת 4 בערך היתה מכת כינים נוראית בשכונה.
ניסו עליי הכל. ממריחת חמאה על כל הראש ועד נפט, סירוקים שהשאירו כאבי ברזל צורבים בקרקפת ואיסוף שיער לפקעת עצבים על קודקודי.
כלום לא עזר, הכינים המשיכו לדבוק בי. הפיתרון האחרון שמצאו היה קיצור שיערי (בתספורת נוראית
).
).אנשים שלא הכירו אותי פנו אליי בלשון זכר והופתעו למשמע ציוציי המתוסכלים – ״אני בת״ .
ומה ילדה בת 4 הבינה באותה התקופה ? שהיא צריכה לעשות הכל כדי להיראות כמו בת!
ומאז התספורת לבשתי רק שמלות או צבעים שהיו מזוהים דאז עם המגדר (50 גוונים של ורוד 
).
).ועם השמלות נולדו גם האמונות – איך בת אמורה להיראות.
*
36 שנים אחרי,
אני יושבת בקורס דימוי גוף שנתתי לעצמי במתנה השנה, המנחה פורסת קלפי נשים ומבקשת לבחור קלף שמתחבר לנו להגדרת נשיות.
אני מתעלמת משלל הקלפים ובוחרת באוטומט קלף של אישה בשמלה בהירה.
ואז מגיעות השאלות – על נשיות, על אידיאל היופי, על ההיבטים החברתיים בדימוי גוף.
אני מתבוננת בקלפים ורואה את ההחלטה של לירון בת ה 4 – ״איך בת אמורה להיראות״.
ומשיעור לשיעור אני חוקרת בעצמי את תפיסת הגוף שלי, איך אני בוחרת לבטא את הנשיות, ורואה את השינויים שהגוף שלי עבר בכל עשור בחיי.
*
אתמול חגגתי יום הולדת 40 ועשיתי לעצמי חגיגת נשיות פרטית עם הטקסט העוצמתי של ורד מוסנזון שמחזיר אותי לארץ המובטחת ;
״הרי כל מה שמסביבנו משתנה בלי הפסקה .שום דבר אינו נשאר אותו דבר כל הזמן .
הרצון הזה ,שהכול יהיה קבוע ,נצחי ,ללא שינוי –הוא ילדותי ומוטעה .
בסופו של דבר ,השינוי הוא הרי הדבר הקבוע היחידי .
הרצון שלנו לשפוט ולתייג ,להניח במסגרות ,הוא חלק מהצורך שלנו לשמר את הקיים ,לא לתת למציאות להשתנות.
אני רוצה להשתנות .אני רוצה שהעולם ישתנה .אני רוצה לגלות את עצמי מחדש .
לזהות יכולות חדשות ,גם אם הן באות עם קמטים חדשים ,לפגוש את עצמי במקומות לא צפויים .להקשיב לקול שבא מבפנים.
להבין שמערכת היחסים בה אני צריכה להשקיע את מלוא תשומת הלב –היא זו שאני מנהלת עם עצמי״.
מאחלת לי ולכולכם.ן לנהל מערכת יחסים מיטיבה עם האדם הכי חשוב – עצמכם.ן 
בתמונה- לירון הקטנה והגדולה. ונשיות גם בג׳ינס ובלייזר .
