השבוע נסעתי לראשונה לטיול קצר בבודפשט היפהפייה.
קיבלתי המלצות רבות ומגוונות על מקומות לטייל, וניזונתי בהרבה "אסור לך לפספס!" לגבי מסעדות, פאבים, אתרים מיוחדים וכו.
מצויידת בתיק מלא המלצות, הגעתי עם חברותיי , ושנייה אחרי שפרקתי את המזוודה התחלתי להרגיש תחושה מוכרת של התרגשות מהולה בחרדה קלה – חרדה לפספס.
התחלתי להריץ בראשי את כל המקומות המומלצים והבנתי שייקחו שבועיים שלמים כדי לסמן "הייתי כאן". ואופס, נסענו רק לשלושה ימים.
*
Fear of Missing Out
או בקיצור- FOMO
מוגדרת כחרדת החמצה, שבה מישהו חושש לפספס חוויות שאחרים חוו. סוג של פחד שיכול ממש להשפיע פיזיולוגית ולעודד דיבור פנימי לא מיטיב על עצמינו.
חרדת ההחמצה יכולה לפגוש אותנו פעמים רבות בהקשר לאוכל, כשיש היצע גדול מאוד ושפע של מזונות ועולה חשש גדול שמא נפספס אותם.
*
אז אני, ה -FOMO שלי ושתי חברותיי הטובות, יצאנו לעיר המקושטת חג.
וככל שהמחשבות שלי נדדו לכל מה שאנחנו צריכות להספיק, כל מה שאנחנו צריכות לטעום, להרגיש, לחוות, כך גם נדדה הנוכחות שלי מהרגע.
וכשאני לא באמת נוכחת, גם ההנאה נפגעת.
וכשמחשבותיי נודדות ללו"ז הצפוי ולכל מה שאסור לי לפספס, אני מפספסת את הדבר החשוב ביותר – הרגע הנוכחי.
*
עם ההבנה הזו,
התחלתי פתאום להבחין.
בקרני השמש על הדנובה, בעלי השלכת הנופלים לאיטם ויוצרים מארג צבעוני,
בהתרגשות של הגוף שלי כשאני רואה את האורות המקשטים את הרחובות 🎄
וכשאני בנוכחות – אני בחדות חושים לדברים הקטנים, הבחירות שלי מדויקות, אני בהנאה וסיפוק מהרגע ואני לא עסוקה בסימוני "וי" דמיוני.
אז לא הייתי במרחצאות, לא הייתי במסעדת מישלן, לא הייתי במוזיאונים ולא בבית הכנסת הגדול.
וכן הייתי בנוכחות ובהנאה מהדברים הקטנים.
#מיינדפולנס
