בגשם זלעפות הסעתי את אור וחברתה לפעילות במושב.
ובמושב, יש מספר דרכים להגיע למיקום בו נערכה הפעילות.
בהיסח דעת ומחשבה, בחרתי בדרך עפר. וכידוע לכולנו, עפר+ גשם = …. ולאחר מספר מטרים של נסיעה, הרכב התחפר ושקע לו בבוץ.
ניסיונותיי הנואשים לצאת מהמצב הבוצי עלו בתוהו
הרכב גנח ונאנח, כאילו מבקר אותי על החלטתי החפוזה,
ומאחור צרחות ״או מיי גוד״ של בנות 9.
״אוףףףףף איזו טיפשות!!״ חשבתי לעצמי (ומסתבר שזה היה בקול רם)
״אמא, אמרה אור בנחת , זו לא טיפשות, זו טעות..״
״ומה נעשה עכשיו?״ שאלתי והרגשתי טובעת בבוץ של אשמה
״בואי נחשוב מי יכול לחלץ אותנו מהבוץ!״ אמרה אור בהחלטיות.
״אבא לא כאן, ולחכות לגרר זה שעות! מי יעזור לי עכשיו? ״ שאלתי בייאוש
״אני מאמינה שתצליחי אמא״ (היא מחקה אותי??)
הגשם פסק ושדה הראייה שלי התבהר.
לפתע הבחנתי בקרש רחב וארוך מוטל על הקרקע, ונזכרתי שאפשר להשתמש בו כדי לעזור לרכב השוקע (ראיתי פעם מישהו שפעל כך).
הנחתי את הקרש בזוית לגלגל, הנעתי את הרכב באמונה, השתגעתי קצת עם ההגה והגז
ולפתע הרכב זינק קדימה בשמחה ולהט.
״ישששששששש״ צרחו הבנות בשמחה
״סופר-אמא ״ קראתי כמו ילדה
והזכרתי לעצמי
שיש לנו את כל הכוחות והמשאבים להוציא את עצמינו מהבוץ בחיינו,
ולפעמים,
רק צריך קול שיאמין בנו. 🌱
