קצת אחרי שנגה הקטנה נולדה, אור (בת שש) התחילה להתלונן על כאבי בטן.
עוד יום ועוד יום. ושוב חוזר הניגון ״אמא גם היום הבטן כאבה לי״
אז התחלתי לשאול שאלות – איפה הכאב בדיוק, כמו מה זה מרגיש, מתי זה קורה, מתי זה לא קורה, איך הכאב מתחיל, מתי כואב יותר ומתי פחות..
וכשענתה על השאלות, שמתי לב לחוסר העקביות ולכך שאין שום דפוס קבוע לכאב והתחלתי לחשוב שיכול להיות סיכוי שזה ״כאב רגשי״. כאב של מילים שלא נאמרו, של רגשות שלא יצאו החוצה… אולי תסכול, אולי תחושת קיפוח, אולי כעס או עצב.
כי מאז שנגה נולדה, אמא קצת פחות בנוכחות איתה. ומאז שנגה נולדה, אור הזרקורים שינה קצת כיוון.
ולפני כמה ימים, בעת שהרגעתי את נגה הקטנה על הידיים, אור התלוננה שוב שכואבת לה הבטן.
העברתי את נגה לעגלה והנחתי את שתי ידיי על הבטן של אור.
״את יודעת במה נזכרתי הרגע? כשאת היית תינוקת בגיל של נגה… כמעט כל הזמן היית על הידיים שלי. אכלתי ושתיתי כשאת על הידיים, דיברתי בטלפון ואת על הידיים, אפילו עשיתי כלים כשאת על יד אחת ויד אחת שוטפת! ואת יודעת איפה המקום היחיד שלא היית על הידיים שלי? ״
״איפה? ״ הסתקרנה אור
״בשירותים!״ עניתי והיא התגלגלה מצחוק.
״והייתי מעצבנת כמו נגה?״ שאלה בחשש
״אפילו יותר!״ עניתי בצחוק. והיית גם יפה ומתוקה כמו נגה, תראי.. ״ אמרתי ופתחתי אלבום תמונות של אור כשהיתה קטנטונת.
״איך נגה דומה לי!״ קראה אור בהתרגשות
״נכון! ואת יודעת שבקרוב מאוד היא תגדל ולא תזדקק לאמא כל הזמן כמו עכשיו. בדיוק כמוך! ולנגה יש ממש מזל, כי יהיה לה גם אותך ולא רק את אמא״ אמרתי לה והיא חייכה בגאווה.
ואז הנחתי עליה את נגה והיא כרכה סביבה את ידיה הקטנות בגאווה של אחות בכורה
ולפני שהלכה לישון שאלתי אותה איך הבטן
״נראה לי שהחיידקים עזבו אותה עכשיו״ ענתה ועצמה עיניה.
ומאותו ערב הבטן שקטה.
#לתת מקום לכאב
