היום אור אירחה חברה מהכיתה. הן שיחקו יפה והבית התמלא בצלילים של שמחה.
בשלב מסוים החלו לקרוא יחד ספר וכששמעתי את החברה של אור קוראת, הופתעתי מהקריאה המהירה והרהוטה שלה.
מיד השוויתי את הקריאה שלה לקריאה של אור. ופתאום הבית התמלא בצלילים של סבל. סבל שאני יצרתי במו ידיי.
כי השוואה תמיד מעלה את הביקורתיות והשיפוטיות וכל האמונות הרעות שלנו על עצמינו שלפני כן התחבאו היטב.
ונזכרתי בשאר ההשוואות שעשיתי היום –
הבחורה שהתאמנה איתי היום וביצעה את כל התרגילים ללא דופי (לעומת הביצועים הממוצעים שלי) ,
האמא שפגשתי בטיפת חלב שכבר השילה את כל עודפי הלידה (לעומת הבטנונת שעדיין מציצה אצלי בגאווה) ,
ואפילו הקולגה שפירסמה כתבה חדשה (לעומת הניסיון הכושל שלי לשבת ולהתרכז בכתיבה).
וכל ההשוואות הללו יצרו תחושה אחת משותפת – סבל.
ובעוד הסבל מאיים להשתלט על גופי וללבות את נשמתי, אני מזהה אותו.
נושמת לעברו נשימה איטית ואמיתית של חמלה.
ומתחילה להוקיר תודה – על האיכויות של אור, על הגוף שלי,
ועל היכולת שלי לשבת ולכתוב את הסבל ולשחרר אותו.
והבית התמלא בצלילים של קבלה.
