"אני חייבת להתאפס " היא אומרת לי בעייפות בפגישה, תוך שחרור אנחה , "זהו, דף חדש"
ומיד הזכירה לי את הבת שלי, אור, שחזרה אתמול שוב ושוב "אמא, אני צריכה דף חדש".
אתמול אור הכינה גלויית שנה טובה. היא ציירה בריכוז רב כשלפתע משהו הסיח את דעתה והקו המושלם ששרטטה התעקם.
"אוףףףף!! אמא, אני חייבת דף חדש"
הגשתי לה בשקט דף לבן חלק .
ושוב, תשומת הלב שלה ממוקדת משימה , וכל כולה בציור, ואחרי מספר דקות אני שומעת אותה קמה ממקומה, לוקחת דף חדש מהמגירה, סוגרת אותה בחוזקה, גוררת רגליה שוב למקום מושבה עם אנחה המשחררת אויר מהול בתסכול.
״אני יכולה לשבת לידך?״ אני שואלת אותה
״כן!״ היא נובחת לעברי
אני מתיישבת לצדה בזמן שהיא מתחילה דף חדש וכבר מצקצקת למראה הנקודה הראשונה כשהעיפרון מונח על הדף.
״רוצה להשתמש במחק?״ שאלתי
״לא, זה משאיר סימנים על הדף״ היא עונה בכעס
״ומה הבעיה בזה?״
״זה מכער את הציור..״
״ואולי זה גם סימן? כדי שלא תשכחי את הדרך שעברת כדי להגיע לתוצאה שאת רוצה? ״ שאלתי
אור הביטה בי בסקרנות
״את מבינה, יש חבילה שלמה של דפים חלקים
ודווקא הדף הזה, שיש בו גם מחיקות, הוא זה שמלמד אותך על גמישות ובחירה, על זה שהיופי האמיתי של הציור הוא גם בדרך שעברת ״
אור חשבה לרגע
״אולי עכשיו אני אצייר חלש יותר..״ והתחילה לשרטט ברכות וראיתי איך הבעת הפנים שלה השתנתה וגופה נעשה משוחרר
וגם המטופלת שלי,
המשיכה לשרטט ברכות את הדרך החדשה שלה
ולבחור לראות בה גם את סימני הדרך…
