פתאום,לפני שבועיים בערך, הפסקתי להנות מאוכל.
אז חיפשתי איך להחזיר את ההנאה וקניתי דברים שאני ממש אוהבת, וישבתי במסעדה, ואכלתי מתוקים וביקרתי במאפייה האהובה עליי, אך בלוטות הטעם אדישות וליבי נותר חתום.
ודקה לפני שכתבתי שלטי "דרוש אוכל מהנה"
שמתי לב שההנאה נדדה גם מאזורים נוספים.
התנועה הפכה לטכנית, הפעילויות הפכו למטלות , ואדישות החלה לחלחל לכל תא ותא בגופי.
וברגע אחד התעוררתי ושאלתי-
הי לירון, מה קורה?
וחשבתי על השבועיים האחרונים
החזרה לשגרה
שלושה ילדים, שבעה חוגים, שיעורי בית שלא מסתיימים, מעברים מהירים,
עיסוק בלתי פוסק במי לוקח-מי מחזיר
וטבלאות אקסל מסועפות.
עננת הקורונה התפוגגה והחיים האמיתיים היכו בכל עוצמתם
גלים של משימות שנדחו בסגרים
התנפצות של התנועה האיטית שהיתה מנת חלקנו בשנה האחרונה
וקצת הלכתי לאיבוד בתוך הים השוצף
והאי היציב שבי התערער שוב, ואיתו גם הנוכחות.
ורגע ההתעוררות
הוא הרגע בו אני שמה לב שוב לים סביבי
בודקת את טמפרטורת המים ואת כיוון הזרימה
בודקת מה קורה עם הלב שלי
ומחזקת שוב את העוגנים
ואת הנשימה
ואת עצמי.
ועם (ואם) עצמי איתי,
גם מגיעה ההנאה.
#מתי בפעם האחרונה בדקתם מה שלום הלב שלכם?
