הבמבה הרגשית שלי

אני זוכרת מקרה שקרה לפני כמה שנים טובות. עצרתי בתחנת דלק לקנות את הבמבה הרגשית שלי, והיה מבצע של 3 במבות גדולות ב 10 שקלים. אז קניתי כדי לאכול אחת ואת השאר להביא הביתה.
באותו היום הייתי ברכבת הרים רגשית. אכלתי שתי במבות גדולות בנסיעה הביתה, ולגמרי במודע שזו אכילה רגשית.
כשהגעתי, בחנייה, ״השמדתי ראיות״.
זרקתי את שקיות הבמבה לפח הגדול מחוץ לבית, ניקיתי את כיסא הנהג ואפילו השארתי חלון קצת פתוח כדי שלא יהיה ריח בוטנים חזק.
ותגידו לי אתם… מתי משמידים ראיות?
נכון. כשאשמים. וכשרוצים לשמור על סוד.
נכנסתי הביתה בתחושה של סבל ואשמה נוראית.

ועוד באותו היום חוקקתי לעצמי חוק (עליו אני שומרת באדיקות עד היום).
אם אני אוכלת את הרגש, אז לפחות להישיר מבט.
לא לשמור בסוד, לא להסתיר ולא להחביא.
לאכול ולהיות כנה. לאכול ולהיות ערה.
כי מותר לי גם לאכול את הרגש לפעמים.
וברגע שמותר לי, קילוגרמים של אשמה נושרים ממני.

והמודעות? היא תמיד הצעד הראשון לשינוי, אך לא היחיד.
זה מסע שלם.
#כנות