הרגע הזה שהבנתי שההורות אינה טבעית לי, היה הרגע המשחרר בחיי.
הרי כל הזמן מטפטפים לנו – שלהיות אמא זה הכי טבעי בעולם.
טוב, אז לא אצלי.
כשראיתי התנהגויות של אימהות אחרות , הייתי עסוקה בעיקר בהשוואה וגם באשמה עצמית – למה אני לא כזאת? למה אני לא יודעת לעשות או להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון תמיד?
ברגע שהבנתי שההורות שלי היא לא טבעית, הפסקתי להאשים את עצמי. והתחלתי לקבל את זה.
ומתוך הקבלה הזו, התחיל גם שינוי , כי התחלתי לבדוק את האופציות שלי וגם לבחון את האופציות שלי. ואז, גם לבחור את התגובה הנכונה עבורי. להיות אמא זה לא אוטומטי בשבילי.
אני *עובדת* כדי להיות האמא שאני רוצה להיות.
ובעצם, זה ככה גם באכילה.
יש אנשים רזים טבעית.
הם אוכלים כשהם רעבים, מפסיקים לאכול כשהם שבעים, יודעים לזהות מה הצורך שלהם , איזה אוכל נכון להם לאכול ומה הכמות שתספק אותם. הם לא זקוקים ל"הוראות הפעלה". זה קיים כבר בתוכם.
ויש את אילו שלא.
שזה לא האוטומט שלהם לזהות מה הצורך שלהם, איזה מזון נכון להם, מתי הם רעבים, מתי הם שבעים וכמה נכון להם לאכול. הם צריכים *לעבוד* כדי להגיע לשם (ולא להתעסק בהשוואה או האשמה).
ומהי כל ה*עבודה* הזו?
זה שינוי בדיבור הפנימי שלנו, שינוי במודעות שלנו. ואפשר לעשות את זה בכל תחום.
גם בהורות וגם באכילה.
