למה לא יכולתי לעצור את הדמעות בסרט אנקאנטו?
באיחור אופנתי צפיתי בסרט עם בנותיי.
הדמעות התחילו כבר בדקות הראשונות לסרט, לא רק בגלל המראה של מירבל, כוכבת הסרט, ששונה מהמראה הקלאסי של דמויות דיסני (שזו התקדמות מבורכת בפני עצמה).
קצת רקע..מירבל היא בת למשפחה בה התרחש נס וכולם ניחנו בתכונות קסם. האחד מחליף דמויות, השנייה שומעת למרחקים, האחר חוזה את העתיד , האחרת מרפאה כל חולי וכן הלאה.
מירבל היא היחידה במשפחה ללא תכונת קסם. היא שונה מהם, מרגישה חוסר שייכות, ניכור ושיפוט מסבתה (ראש המשפחה) , וכבר בדקות הראשונות לסרט אומרת "הלוואי שסוף סוף יראו מה באמת יש בי".
כולם במשפחה ומחוצה לה מדברים על כך שלמירבל אין תכונת קסם. תחת עיניהם אין לה מסוגלות לעשות דברים בבית , היא מקבלת יחס מזלזל מתושבי העיירה והשונות שלה בולטת בעיקר לרעתה. היא מנסה בכל כוחה להפגין יכולות, בעיקר דרך אומץ, תעוזה ומערכות יחסים מיטיבות, אך לא מצליחה להתגבר על הפער .
מירבל היא מטופלות רבות שלי.
כמו אותה מטופלת שהיא היחידה מבני המשפחה שלה שיש לה גנטיקה שונה משלהם. בעוד כל בני המשפחה עם גנטיקה של מבנה גוף רזה, היא בעלת מבנה גוף אחר. היא לא קיבלה את "תכונת הקסם" , ובשל כך, לא ראו מה יש בה באמת.
שונות מייצרת פחד .
פחד מייצר ניסיון שליטה.
ניסיון שליטה יוצר צמצום וקושי.
המטופלת שלי סיפרה לי שהגבילו אותה במתוק (החביאו ממנה את השוקולד), היא נאלצה לאכול חזה עוף בעוד אחיה אוכלים שניצל שוחה בקטשופ, הסלט הפך להיות העונש שלה, ספורט הפך לסבל חייה ומבט שיפוטי הפך להיות זה שמלווה אותה מרבית חייה.
וזה נכון לכל שונות. גנטית או אישיותית (או גם וגם).
"זאת את שהורגת את הנס שלנו" צועקת מירבל לעבר סבתה
והדמעות שממשיכות לזלוג לי על הלחיים, בעבור כל מי שמרגיש כך, גם מבקשות –
בואו ניתן לאנשים האהובים עלינו לממש את הנס שהם.
* הערת זכויות יוצרים: תמונה מתוך הסרט אנקאנטו, וולט דיסני סטודיו
