כל כך הרבה אנשים מדברים איתי על הפחד לעלות במשקל בחו"ל ובחופשות באופן כללי, אז לפני הנסיעה שלי לפריז החלטתי לעשות ניסוי ונשקלתי.
בפריז אכלתי *כל* מה שרציתי. כמו תמיד.
אכלתי קינוחים מפוארים, ארוחות ערב במסעדות שף, גבינות שמנות, בגטים, קוראסונים
(וגם – ירקות , פירות, דגים, ביצים. הכל. )
כשחזרתי, לאחר שבוע, נשקלתי שוב, וראיתי שאני באותו משקל בדיוק.
ולא מאוד הופתעתי.
העוגנים העיקריים שלי בטיול, בהקשר לאכילה, כמו תמיד, היו –
1. מה בא לי? שאלה שדורשת כנות. לבדוק מה באמת אני רוצה עכשיו, איזה אוכל יעשה לי טוב ונעים וטעים, מה ירגיש לי נכון פיזית ורגשית.
2. להרגיש נוח: בגוף – להיות מסוגלת להמשיך לטייל לאחר האכילה (ולא להרגיש מפוצצת ושלא בא לי לעשות כלום) , להרגיש נוח בלב – להיות בהשלמה עם מה שבחרתי לאכול ועל מה שוויתרתי לאכול (ולא להיות בתחושה של פספוס-פיצוי) .
3. לאכול כמו נסיכה – בישיבה, בנינוחות, עם כבוד לעצמי ולאוכל שלי.
גיליתי שוב
שהגוף שלי לא תמיד מבקש מתוק (גם כשזמין), שגם אם זו מסעדת שף אפשר להשאיר בצלחת כאשר שבעים, שחווית האכילה הרבה פעמים יותר משמעותית לי מהאוכל עצמו, שארוחת בוקר של אומלט עם גבינות שמנות (רחמנא לצילין) משביעה אותי לחצי יום, שגם כשיש סלסלה מלאה בקוראסונים טריים ופריכים לא תמיד יתחשק לי, שהרבה יותר כיף לטייל כשהבטן נינוחה ולא מפוצצת, וכרגיל – כשהאכילה אינטואיטיבית, זה הכי מדוייק ונכון לגוף ולנפש.
אז נכון שלא התאמנתי השבוע, אך בפריז הלכנו המון, כ 20,000 צעדים ביום, וטיפסנו לפחות 10 קומות בכל יום (תודה למטרו), כך שההרגשה בגוף נותרה נוחה.
אז לא, אין כאן פרדוקס אמיתי. הכלים של האכילה האינטואיטיבית פשוטים וישימים (אך דורשים תרגול, התמדה ואמונה).
#הקשבה לגוף
