לפני כ- 8 שנים ערכתי ביקור בית למטופל מרותק כבן שישים.
כשהגעתי ראיתי אותו שוכב במיטה, מחובר לחמצן , מונשם 24 שעות ביממה.
התחלנו לשוחח והוא מספר לי שבעבר עישן 3 קופסאות סיגריות ביום.
"נשמתי יותר עשן סיגריות מחמצן" התבדח בעצב.
בעוד אנחנו משוחחים, נכנס בנו לחדר לבדוק מה נשמע.
"הכי כואב לי, אמר לי המטופל, שהוא (והצביע על בנו) מעשן כמו קטר".
הבטתי בהפתעה בבנו. "תגיד, בכנות, כשאתה רואה את המצב של אבא, זה לא גורם לך להפסיק לעשן?" שאלתי אותו.
"לא." ענה בכנות. "ניסיתי כמה פעמים….אבל אני יותר מדי אוהב לעשן…".
וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי, שפחד לא גורם לשינוי אמיתי ומתמשך.
—
—
מוטיבציית פחד (away from במונח הרשמי) היא אותה מוטיבציה ראשונית שברוב המקרים גורמת לנו לעשות שינויים ולצאת מאזור הנוחות שלנו. אפשר לדמות אותה לאריה שמפחיד אותנו בלב יער וגורם לנו לנטוש את המחנה הנוח שלנו ולטפס במעלה ההר. זוהי מוטיבציה קצרת מועד. כי הרי, כשהאריה עוזב את היער, ברוב המקרים לאחר זמן מה נרד בחזרה למחנה הנוח שלנו, הלא כן?
וזו גם מוטיבציה שבמקרים רבים מפעילה אותנו לדיאטה . אולי רמות סוכר גבוהות בדם, אולי ג'ינס שלא עולה עליי, אולי חתונה.. כל אלו מהווים טריגרים להתחיל לעשות שינוי תזונתי.
וכך, מתחילים לאכול בריא יותר, מתעמלים, נמנעים ממזונות עשירי קלוריות וכו'. ובעקבות השינויים מתחילה ירידה במשקל, שיפור מדדי הדם ועוד שינויים חיוביים שגורמים לנו להרגיש טוב.
ומה קורה לאחר שה"איום" הוסר?
במקרים רבים, מתחילים לחזור להתנהגויות קודמות. לדפוסי האכילה וההתנהגות שקדמו לתהליך השינוי.
ואז נשאלת השאלה, האם יש מוטיבציה נוספת שיכולה לעזור לנו להשיג את מטרותינו?
להמשיך את השינוי שנוצר?
האם ישנה אפשרות להמשיך להניע אותנו קדימה ולא לחזור אחורנית?
או האם לנצח נזדקק לאריה שינשוף על עורפינו ?
אז הכירו את המוטיבציה השנייה – מוטיבציית העונג.
הרי אנחנו כבר יודעים מה מצפה לנו באזור הנוחות לא? ומה יקרה אם נביט מעלה, לראש ההר? זוהי מוטיבציית החתירה לעונג. זוהי המוטיבציה החיובית שדרושה לנו כדי להמשיך את השינוי. האם אני עושה את מה שאני עושה כדי להימנע מכאב או האם כדי לחתור למקום חיובי שגורם לי לעונג ולתחושת ערך?
ואתם, האם תהיו מוכנים לגלות מה מחכה לכם בראש ההר?
