בשבוע שעבר השתתפתי בקורס "רענון נהיגה מונעת" של משרד התחבורה.
כמו כולם, הגעתי בפרצוף חמוץ של "מה זה נפל עליי עכשיו באמצע אוגוסט?"
ישבתי בכיתה, בוהה בלוח וחושבת בעיקר על כל מה שאני מפספסת או לא עושה בזמן שאני מבזבזת כאן.
ובין המחשבות, התחלתי להקשיב למנחה הקורס, בדיוק כאשר סיפר על ניסוי מעניין שערכו בגרמניה;
בניסוי לקחו שני רכבים זהים, ושני נהגים. לשניהם קבעו מסלול דומה של 1500 ק"מ (מסלול באורך שלוש פעמים אורכה של מדינת ישראל) ונקבעו להם נקודות עצירה מוסכמות מראש.
לכל נהג צוותו "בוחן נהיגה" על מנת שיבחן פרמטרים מסויימים בנהיגה.
ההבדל היחיד היה שהנהג הראשון קיבל הנחייה לנהוג כאילו הוא ממהר מאוד לפגישה,
והנהג השני קיבל הנחיה לנהוג לפי כללי "נהיגה מונעת".
בסוף המסלול, בוחני הנהיגה הציגו את הפרמטרים לפיהם נמדדו הנהגים –
הנהג ה"מהיר" צרך כ 40 ליטר יותר דלק מהנהג ה"סביר". הוא השתמש בבלמים פי 2 יותר מהנהג ה"סביר",
היו לו פי 3 יותר עקיפות והיו לו חמש בלימות חירום (בלימות של "כמעט תאונה") לעומת 0 בלימות חירום לנהג ה "סביר".
הנהג ה"מהיר" הגיע עייף ועצבני לסוף המסלול, וכל הפרמטרים הגופניים הציגו מצב של דחק (סטרס)
לעומת הנהג ה "סביר" שהגיע אמנם עייף, אך רגוע.
אך הנתון שהכי הרשים אותי בניסוי היה שהנהג ה "מהיר" סיים את המסלול ב 19 וחצי שעות והנהג ה"סביר" הגיע כ 20 דקות אחריו. 20 דקות!
ובפרופורציה של המסלול שעברו, מדובר בהפרש של דקה לשעה. דקה אחת לשעה וכל הדרך נראתה אחרת.
הניסוי המעניין הזה הוביל אותי לחשוב על המטרות שלנו ועל הדרך להשגתן.
הדרך יכולה להיות מלווה במצב רגשי שלילי, בהמון מתח ועצבנות, בבזבוז רב של אנרגיה,
במצבי "דחק" קיצוניים ובסיכון דברים שחשובים לנו.
או לחילופין, הדרך יכולה להיות רגועה, תוך ניצול נכון ואפקטיבי של המשאבים העומדים לרשותינו,
במצב רגשי חיובי וללא כניסה למצבי סיכון או דחק קיצוניים. ובסופו של דבר, המטרה תושג. ואפילו במשך זמן דומה.
ובעצם זה נכון גם לתהליך של ירידה במשקל וכל תהליך של שינוי כלשהו. ואפילו במצבים קטנים ורגילים של החיים.
ולכן, עלינו לשאול את עצמינו לעיתים קרובות, לא רק מה המטרה שלנו ולמה היא חשובה לנו, אלא גם לבדוק מה הדרך הנכונה עבורינו להשיג את המטרה הזו, ואיך אנחנו רוצים שתיראה הדרך ואיך נרגיש בדרך ואיך ננצל נכון את המשאבים שלנו בדרך.
והאמת? שנכון שבקורס "נהיגה מונעת" התחלתי עם פרצוף "חמוץ", אך בסוף הלימון הפך ללימונדה, כיון שקיבלתי בדרך תובנות חשובות ואפילו מצאתי את עצמי משתמשת הרבה פחות בבלמים ויותר נהנית מהדרכים.
מאחלת לכם זהירות בדרכים והנאה כל הדרך 🙂
