בתחילת השבוע הלכתי לכנס של מקצועות הטיפול, בו מטפלים רבים (כולל קולגות שלי) הציגו חלומות שהגשימו, מוצרים שיצרו ופריצות דרך נוספות. ולצד הפרגון וההערכה שרחשתי כלפיהם, עלה בי קול קטן וחלש שאמר – "את לא עושה מספיק. תראי איך כולם מתקדמים ויוצרים ואת באותו מקום".
למחרת בבוקר לא הצלחתי לדייק בחלק מהתרגילים בפילאטיס ומיד עלה בי קול – "את לא מתאמצת מספיק!" ואחרי שאיחרתי לאיזשהו מקום והעירו לי על כך הקולות כבר התחילו להתגבר . "את לא מספיק טובה, את לא עושה מספיק, את לא מטפלת טובה מספיק, את לא שווה מספיק, את לא מספיק!!!"
ועד כמה שרציתי שקולות הביקורת והאשמה והשיפוטיות יפסקו, הם כבר הלכו והתעצמו בתוכי יותר ויותר.
וברגע הזה הבנתי שאני בהתקפת גועל עצמי.
אגב,
פעם, בהתקפת גועל עצמי, הייתי גם נגעלת מהגוף שלי. חושבת שאני שמנה ולא יפה ושאני הדבר הכי עלוב עלי אדמות. כיום, תודה לאל, אני כבר מפרידה בין ההערכה העצמית שלי ודימוי הגוף.
בערב, הגבר ראה אותי יושבת מכוסה בגועל העצמי. "למה פרצוף נפט?" שאל (ואם זו היתה סצנה בסרט היה בטח שואל – למה נפלו פנייך יקירתי?) . "אני בהתקפת גועל עצמי" עניתי לו בשלווה. וההצהרה הזו שלי מיד גרמה לי לחוזקה מסויימת. כי הנה, אני מזהה את ההתקפה. יש אותי, לירון, עם כל מה שיש בי וכל מי שאני, ויש את ההתקפה. ועצם הזיהוי הזה כבר גרם לי להפרדה ביני ובין ההתקפה.
וברגע הזה בדיוק ידעתי, שזו רק התקפה. שהיא זמנית והיא תחלוף. כי זה לא מי שאני באמת, אלו רק עוד קולות שיש בתוכי, ולפעמים הם רק רוצים להשמיע את קולם.
ובמקום להתנגד להם, להתכחש להם או לסכול אותם באבנים – אני פשוט נותנת גם להם מקום.
וכשאני מזהה את ההתקף הזה, ומכירה בו, אני מכירה גם בכל מה שטוב בי. ויש הרבה.
