שבוע וחצי לבד.
הגבר נסע לחו"ל ואני מנהלת הכול לבד –
התארגנות בבוקר, כריכים לילדים, חוגים , עזרה בשיעורי בית , כביסות, כלים, בישולים, ניקיונות ..
ואני מודה – קשה לי.
פעם הייתי מיד עונה לעצמי בשיפוטיות ובהשוואות על האמירה הזאת –
קשה לך? מה את מתלוננת? ומה תגיד ס׳ שיש לה 4 ילדים ובעלה איש צבא שחוזר אחת לשבועיים?
ואז הסבל שלי היה גדל יותר, כי גם קשה לי וגם אני לא מקבלת את זה.
היום , כשעולה המחשבה שקשה לי , אני מתבוננת במחשבה הזו בחמלה.
כן, קשה לי.
הבוקר, אחרי עוד לילה עם שינה שנקטעה עשרות פעמים על ידי פעוטה חסרת מנוח,
התעוררתי בתחושת לאות.
ומיד התלוותה לתחושה הזו מחשבה על עצירה בדרך לקליניקה לקפה עם משהו מפנק ליד.
פעם הייתי ביקורתית מאוד כלפי מחשבה כזו –
״עדיין לא הבנת שעוגת שמרים קראנץ' היא לא פיצוי?" , "מה נסגר איתך – את מטפלת באכילה רגשית ואכלנית רגשית בעצמך?"
היום, כשעולה המחשבה הזאת, אני לא שופטת או מבקרת אותה.
אלא רק מניחה לה להיות שם ומתייגת אותה כמחשבה.
אני הולכת בעייפות למטבח להתחיל בהכנות הבוקר,
והנה על שולחן האוכל מונח גביע קטן שאחד הילדים כנראה שכח.
גביע בצבע זהב שמעלה בי מחשבה כמה כוח יש בי ושבאמת מגיע לי גביע אליפות.
וכשאני לא שיפוטית או ביקורתית כלפי עצמי,
אני מקבלת את המחשבה הזו ישירות ללב ומחייכת.
וכשעצרתי לקנות את הקפה, גם לא ממש התחשק לי משהו ליד.
כנראה שכבר לא הייתי זקוקה לו.
