אתמול בערב מצאתי את עצמי, שוב, משוטטת באתרי חיפוש טיסות.
בניתי לי תסריט בו אני עוזבת בספונטניות את כל המשימות שלי, מעדכנת הודעות אוטומטיות במייל ובוואטסאפ , אורזת תיק קטן ונוסעת.
"זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה" (מאיר אריאל)
לאחרונה זה הפך לסוג של תחביב, לחפש חופשות. בכל פעם שהמציאות הלא נעימה מגיחה, אני מחפשת מקום מפלט. הכל הולך – כבר ביקרתי בדימיוני בניו יורק , חציתי אוקיאנוסים, נופפתי לשלום לתושבי הכפר הקטן בהודו וחזרתי עמוסת מתנות ומזכרות.
משפחת הכעס תפסה לה חדר די גדול במלון התודעה שלי : חוסר אונים, תסכול ותחושת עוול.
"אני חייבת חופשה!" אני מודיעה לכולם , וכולם שולחים לי עוד ועוד לינקים והמלצות , אבל אף אחד לא שולח לי את הקישור או מוצא את הקשר האמיתי –שחרור ממשפחת הכעס.
*
התחלתי לשים לב לכעס המבעבע נוכח אירועי מציאות שפגשו את כולנו – אלימות, שביתות, מחירי הדיור, חוקים המגבילים את חופש הבחירה ועוד. ועם כל ניסיונותיי לא להיחשף, המציאות חלחלה לכל שיח, לכל פוסט, לכל קבוצת ווטסאפ וכן, גם ללב שלי.
כעס זו תחושה לא נעימה בגוף.
היא מכווצת, יוצרת תחושת צמצום, גורמת לנוקשות איברים ולעיתים לתחושת בעירה פנימית. וכשהתחושות הללו מגיעות, מה הפלא שאנחנו מחפשים עיר מקלט?
*
אז אני חוזרת למקורות שלי. איך אני רוצה לפגוש את הכעס שבי? האם דרך הרחקה מעצמי? רצון לברוח? לארוז את עצמי ולחיות במנוסה ממנו?
שהרי, אין לנו שליטה על הרגשות שאנחנו מרגישים, אך אנחנו בוחרים איך נפגוש אותם.
ואני מבינה שלונדון לא מחכה לי, ובזמן זה של כעס, אני אפגוש אותו גם שם. כי זו הדרך שלי להביע מחאה כלפי מציאות בלתי נסבלת. וכשאני מסכימה להיפגש איתו, מסכימה לו להיות ולא מחפשת את הדרך שיעשה צ'ק אאוט, אני מסוגלת גם להכיל אותו, מבלי שיפגע בי.
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה –
לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם
אֶת הָאֹמֶץ – לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם
(תפילת השלווה , ריינהולד ניבור)
