במרום שנותיי אני לא זוכרת הרבה מכיתה א'.
אני זוכרת את החברים, את המורה, את הבית ספר. אבל אני לא ממש זוכרת את החוויות מהתקופה הזו.
רק דבר אחד לא אשכח לעולם.
באחד הימים היה לנו מבחן פתע לפעולות חיסור.
למחרת המורה חילקה את המבחנים עם הציונים ועל גבי המבחן שלי התנוסס לו בגאווה – 0.
זה היה 0 מוקף בעיגול ולכן בהתחלה חשבתי שקיבלתי 100. ובמבט שני הבנתי שקיבלתי 0. אפס מאופס.
בדרך הביתה אני זוכרת שקימטתי את המבחן לכדור קטן. וכשהגעתי הביתה, דחפתי את הכדור הקטן מאחורי המכתבה שלי. ליתר ביטחון.
ולא סיפרתי על האפס המאופס שלי לאיש. כל כך התביישתי. לעולם לא אשכח את הבושה הזו. והאכזבה. נראה לי שזו הפעם הראשונה שלמדתי את הרגשות הללו.
(לרבות הימים, אגב, סיימתי 5 יחידות מתמטיקה בציון גבוה.)
והיום, באסיפת הורים בכיתה א' , המורה דיווחה לי שבתי אינה שולטת בפעולות החיסור.
מיד הציפו אותי שוב האכזבה והבושה. ובתוך רגע חזרתי להיות בת שש וחצי שוב.
כשיצאתי מהפגישה היו לי מיליון תוכניות; ניקח מורה פרטית, נשב איתה כל יום שעה עם חוברות, נקנה לה לומדת מחשב, נחפש משחק לפעולות חשבון. האמא המשימתית שבי נכנסה מיד לפעולה.
כשהגעתי הביתה אור שאלה – "מה המורה אמרה עליי?" במבט מלא בציפייה.
לאכזב אותה? לבייש אותה?
"תגידי, סיפרתי לך פעם מה קרה לי כשהייתי בכיתה א'?" והתחלתי לספר לאור את סיפור האפס המאופס שלי .
"בטח היית מאוד עצובה אמא" אמרה אור בצער אמיתי
"כן… הייתי… וגם התביישתי מאוד ולא סיפרתי לאף אחד" שיתפתי אותה.
ובת השש וחצי שלי ניחמה את אמא בת השש וחצי שלה.
"אז אמא, מה המורה אמרה עליי?" שאלה שוב
"שאת ילדה מקסימה ונעימה. וגם פטפטנית גדולה!" אמרתי לה בחיוך.
ובת השש וחצי בלב שלי חייכה חיוך גדול ומלא בהקלה.