הילדים התעוררו ביום האחרון לחופשה
"אוףףףף איזה באסה, היום חוזרים הביתה"
"בא לי עוד!"
"לא רוצה הביתה"
וגם אני המשכתי בסימפוניה
"שיו, למה לא סגרנו עוד לילה, איזו טעות!"
"אולי נסגור לחודש הבא שוב"?
ורק הגבר אמר -"אולי פשוט נהנה מהיום הזה? נעשה הכי כיף שיש!"
ופתאום שמעתי והרגשתי בבירור את ההבדל
בין להיות במקום של השתוקקות, של "בא לי עוד ועוד"
ובין המקום של פשוט להיות.
וכך מבלי ששמתי לב, נסחפתי לתוך גלי ההשתוקקות ולתוך הסבל שהם מביאים. כי כשהמחשבות הללו מתחילות להופיע, הן מעוררות אדוות נוספות -"לא בא לי לחזור לעבודה" (ואני בכלל מאוהבת בעבודה שלי!) , "לא בא לי לחזור הביתה" (אני כל כך אוהבת את הבית שלי!), "לא בא לי לחזור לשגרה" (וכמה אני מעריכה אותה!). והאדוות הללו מסבות לי סבל…
והאפשרות השנייה היא פשוט להיות. להנות מכל רגע שנשאר, בנוכחות מלאה.
ואולי פגשתם השתוקקות כזו גם אתם כשאכלתם קינוח לדוגמא? או משהו אחר שהיה טעים כל כך שלא רציתם שייגמר?
וברגעים הללו ,
היזכרו באדוות של ההשתוקקות
ואולי אפילו תתאמנו בנוכחות מלאה ופשוט תרגלו להנות מהרגע הזה, בכאן ועכשיו 
