נגה חגגה יום הולדת 6 .
הערנו אותה לשירת יום הולדת שמח
הרעפנו עליה תשומת לב ופינוקי בוקר
וכשהגיע הזמן להתארגן לבית הספר והיתה כבר לבושה ומאורגנת, סידרתי תלתל סורר בשיערה עם סיכה והיא לפתע בעטה בכעס ברצפה וצעקה – ״אני לא רוצה את התלתלים האלה״!
ותוך שניות מצב רוחה השתנה משמחה גדולה לעצבנות ותסכול.
הבטתי בלחץ בשעון.
״נגי… תכף ההסעה מגיעה, בואי נבחר סיכות יפות ונעשה קוקו יפה לבית ספר…״ ניסיתי להרגיע
״אמרתי לך שאני לא רוצה את התלתלים האלה!! אני לא אוהבת את התלתלים שלי!״ פרצה בצעקות שוב.
״אבל נגה, התלתלים שלך הכי יפים בעולם…״ הגבר עשה ניסיון הרגעה
״אני לא רוצה אותם!!!״ צעקה ורצה לחדר.
הבטנו המומים אחד על השני. מה קורה כאן? מאיפה זה הגיע? (ולמי יש זמן לזה עכשיו?!)
מצאתי אותה בוכה במיטה
״נגי… אמרתי בעדינות, את תפספסי את ההסעה..את תצטרכי להישאר בבית ולא ללכת לבית ספר..
ואני ואבא עובדים ״ עשיתי ניסיון רציונלי לשינוי דעתה
״לא אכפת לי! לכי כבר! ״ המשיכה לבכות
יצאתי מהחדר בתחושת תבוסה וכעס.
אירגנו במהרה מחדש את הלו״ז היומי ויצאתי לעבודה.
בדרך חשבתי על מה שהיה
ויכולתי לראות מעבר למילים והתלתלים.
אולי היה קשה לעשות את המעבר המהיר משמחה והתרגשות לשגרה (ודרישות השגרה)?
אולי היה לה צורך להמשיך ולקבל את תשומת הלב שהורעפה עליה ? אולי היא היתה זקוקה לעוד זמן וויסות? אולי פשוט בא לה יום בית?
ואיך התלתלים קשורים?
אז זהו, שהם לא.
בדיוק כמו שאפשר להתעורר בבוקר בהלך רוח מסויים ולראות דרכו (כעס – כל אירועי היום מכעיסים אותי וכו)
כשאנחנו לא יודעים להגיד לעצמינו או לאחרים מה קורה לנו, מה אנחנו צריכים ולמה אנחנו זקוקים , נוח להשתמש בעזרים החיצוניים. והקשר בין הדברים הוא מקרי בהחלט.
אז איך מתירים את הקשרים?
כמו עם תלתלים. בעדינות, עם רכות , לעיתים עם עזרה מבחוץ.. עם הבנה וקבלה של עצמינו והצרכים שלנו.
ושעות ספורות אחרי , קיבלתי תמונה של נגה ואבא משחקים
עם חיוך גדול והמון תלתלים 
