אחרי הלידה האחרונה שלי גיליתי שיש לי משהו שנקרא "היפרדות בטנית" שמשמעותה התרחקות של שרירי הבטן.
תמיד התהדרתי בבטן חזקה ולפתע שמתי לב עד כמה ההיפרדות הבטנית הזו מפריעה לי ליציבות של הגוף ולתנועתיות של איברים נוספים. ועד כמה הגוף שלי לפתע רפוי ולא חזק כפי שהיה.
אז הלכתי לפיזיותרפיה כדי להבין אילו תרגילים עליי לעשות כדי לשקם את השרירים, והתחלתי לעשות פילאטיס ולעזור לעצמי להשיב את המצב לקדמותו.
עד כאן נשמע טוב נכון?
רק ש… מסתבר שהתרגילים קשים. קשים מאוד. זה ממש ללמד את השריר פעולה חדשה מאפס. ולהתאמן ולחזור שוב ושוב על אותה הפעולה עד שהשריר ילמד אותה.
בוקר אחד פרשתי לי מזרן בסלון והתחלתי לעשות את התרגילים שלמדתי. אחרי דקה כבר הרגשתי את כל שריריי בוערים והתיישבתי על הספה קצת מיואשת.
ואז הבטתי בנגה הקטנה על המזרן. מאמצת את כל פלג גופה העליון ומרימה את ראשה. ואחרי כמה שניות מורידה אותו ונחה. ואז שוב מגייסת את כל כוחה, מרימה את ראשה לעוד מספר שניות ושוב מניחה אותו. וכך חוזר חלילה.
וראיתי איך התינוקת הקטנטנה שלי מתאמצת כל כך כדי ללמד את השרירים שלה. לאט לאט. ולפעמים זה מייאש ומתסכל וקשה.
וזה דורש התמדה, וסבלנות. וגם אמונה שזה אפשרי לשריר ללמוד. וגם חמלה לגוף והקשבה מתי נכון לו לעצור ומתי נכון לו להמשיך.
והתינוקת הקטנה שלי הזכירה לי שזה אפשרי. עבורה ועבורי.
ואפילו, לחייך תוך כדי
