אחר הצהריים אור (בת 7.5) ישבה בחדר וצבעה מנדלות בריכוז והנאה.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת וחברתה הטובה הופיעה (כן, ככה זה במושב 
) .
"אור אפשר לבוא לשחק איתך"? שאלה במתיקות.
"אני עסוקה עכשיו. בפעם אחרת" ענתה לה אור בישירות.
"אז אולי תשתפי אותי גם?" שאלה החברה
"לילוש, ענתה לה אור, בא לי להיות לבד"
כל אותו הזמן עמדתי בסמוך אליהן. חברתה תלתה בי זוג עיניים שואלות , בעוד מוחי קדח מחשבות.
להגיד משהו או לא להגיד? להתערב? התחשק לי להגיד לאור – תמשיכי אחר כך, החוברת לא הולכת לשום מקום, או אפילו קצת לגעור בה שזה לא חברי לא לשתף.. הקול הזה ביטא את הצורך שלי (כן, שלי) לרצות את כולם, לספק פתרונות, שכולם יאהבו אותי.
והקול השני בי מיד השיב –
ברגע זה אור מוסרת, בכנות מלאה, את אשר על ליבה. האם תבטלי את הכנות שלה?
ובאותו רגע התחשק לי גם לחבק אותה על האומץ להיות כנה. המחשבות כל כך הציפו אותי שלא שמתי לב שהחברה כבר הלכה ואור שבה לצביעת המנדלות שלה תוך כדי זמזום שיר.
המשכתי להרהר בסיטואציה הזו , כשלפתע נזכרתי בציטוט מאחד מספריה של ג'נין רות –"בכל פעם שאת אומרת כן ומתכוונת לא, את נוטשת את עצמך ובכל פעם שאת אומרת לא ומתכוונת לא, את יוצרת מקום בפנים שממנו את יכולה לקבל את ההזנה והשקט שאת זקוקה להם."
וזמזום השיר של אור ניגן ברקע את הדברים הללו.
