בתחילת השנה בדקנו את כל אפשרויות החוגים.
אור רצתה מאוד להתחיל ללמוד לנגן על כלי כלשהו
והחלטנו יחד שתתחיל ללמוד חלילית.
לאחר השיעור הראשון חזרה מעט מצוברחת.
היא סיפרה לי שהיא בכלל לא ניגנה! היא רק למדה תווים.
ואיזה שעמום.
אחרי השיעור השני הכריזה שהחלילית לא טובה לידיים שלה. היא סיפרה שקשה לה ללחוץ במדויק עם האצבעות על החלילית.
אחרי השיעור החמישי היא איימה שלא תלך יותר.
היא סיפרה שלא מצליחה לייצר צליל "נקי".
ובכל פעם כשסיפרה על הקשיים שלה בלמידת חלילית,
היינו איתה בקושי,
והסברנו לה שללמוד שפה חדשה (שפת המוסיקה) זה מאוד מאתגר
ודורש השקעה והתמדה.
אחרי מספר שבועות היא הודיעה שהיא פורשת.
באותה התקופה, אחותה התינוקת התחילה ללכת את צעדיה הראשונים.
"אם את פורשת, אז גם נגה פורשת!" הודעתי לה חגיגית.
"מה זאת אומרת נגה פורשת"?
"נגה פורשת מהליכה".
אור צחקה . "אבל אמא, אי אפשר לפרוש מהליכה".
"למה לא? תראי כמה זה קשה. היא כל הזמן נופלת ולרגליים הקטנות שלה קשה לעשות את פעולת ההליכה. אז גם היא פורשת."
"אבל אז היא לא תדע ללכת אמא!" אור דאגה
"ממ, נכון, זו באמת יכולה להיות בעיה…
אז בואי נעשה הסכם. את תמשיכי ללמוד חלילית, ונגה תמשיך ללמוד ללכת, למרות שזה נורא נורא קשה לה. שתיכן יחד תתמידו ותשתפרו".
הימים חלפו,
ואור המשיכה ללמוד ולתרגל (לפעמים בכיף, לפעמים בקושי)
ונגה למדה ללכת (ואפילו לרוץ)
והנה הגיע יום קונצרט סוף השנה.
אור לבשה שמלה חגיגית ועמדה מול הראי בפנים מפוחדות.
"ואם אני אזייף אמא? ואם אשכח את התווים? ואם לא ייצא לי טוב?"
פתחתי את פי לענות לה ,
כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.
חברתה הטובה ביותר עמדה בפתח והגישה לה ציור שציירה לכבוד הקונצרט הראשון של אור.
אור קראה את הברכה ואז רצה לחדר.
היא חזרה עם קשת הכתר שלה על ראשה וביטחון בעיניים.
"בואי אמא, אני מוכנה"
וגם כשקצת זייפה,
היא ידעה,
שהיא עשתה הכי טוב שהיא יכולה.
