לרוץ

אני רץ…
בלב שלי יש חור שאי אפשר לסגור
ואני רץ…"
(דודו טסה)
רוב חיי רצתי;
בחרתי להיות כל הזמן בעשייה – לעשות – לעשות – לעשות.
בספרינט.
להשיג עוד, ללמוד עוד, לדעת עוד. להספיק עוד.
ומרבית חיי שיבחו אותי על היכולת הזאת.
״איזה הספק מטורף״ היתה המחמאה הכי נפוצה שקיבלתי.
ולא ידעתי מתי יספיק לי.
והאמת שההספק סיפק את הצורך שהיה.
רק כשהתחלתי ללמוד מיינדפולנס הבנתי שה doing שלי הוא פלסטר נפלא לחור שבלב. כי כשאת עסוקה בלהשיג, ללמוד ולהספיק עוד ועוד, אין לך ממש זמן לפגוש את עצמך. וזה היה ממש מעולה בשבילי, לא לפגוש את עצמי. למי יש כוח להתמודד?
וחוסר הכנות רק הרחיב את החור שבלב.
ואז הספיק לי. ללא שום ספק.
התחלתי בריצה קלה, כדי שאוכל לראות קצת את הנוף. המשכתי בהליכה, כדי שאוכל לחדד את תשומת הלב גם לפרטים הקטנים,
ובשלב מסויים אפילו עצרתי מדי פעם להתבונן יותר לעומק, אולי אפילו קצת לנוח.
וסוף סוף גם הגיע הסיפוק.
מוקדש ב ❤️ לכל הרצים.
תתרגלו קצת הליכה, מבטיחה לכם שתגלו עולם מופלא.