אני אוספת את איתני מהגן והוא מבקש להזמין חברה.
והדבר האחרון שמתאים לי כרגע זה עוד ילד בבית, כשכל כולי מרוכזת בקטנה שחולה כרגע וחסרת מנוחה.
אני מסבירה לו שזה לא מתאים היום ורואה את האכזבה בעיניו הגדולות.
אנחנו ממשיכים ללכת ודעתי מוסחת לרגע, ובאותו רגע איתן נשען על העגלה עם כל גופו ולפתע אני מרגישה את העגלה נופלת אחורנית,
ובאינסטינקט של אמא אני דוחפת את איתן ותופסת את העגלה, רק שהדחיפה שלי היתה חזקה מדי,
כי הופתעתי ופעלתי מתוך דחף מיידי, ואיתן נפל על הקרקע.
לרגע אחד הזמן עצר מלכת.
איתן על הקרקע, נגה בוכה בעגלה ואני עומדת חסרת אונים.
דמעות של אכזבה וכאב מתחילות לזלוג מעיניו.
ואני שומעת את עצמי מלמלת – איתני, אמא לא התכוונה…
לפתע הוא קם מהקרקע ותוך שניות ספורות נעלם מעיניי בריצה.
אני מפקידה את הקטנה בידי שכנה ורצה לחפש את איתן. תוך כדי החיפוש אני חושבת איך המצב הדרדר ככה במהירות…
גוש גדול כסה את גרוני והכאיב לי בכל נשימה.
קוראת לו בקול שבור ואין מענה
ומרגישה איך חוסר האונים זורם לכל אזור בגופי.
כמעט ומתייאשת,
ואז שומעת רחש קטן ומגלה את איתן יושב בין השיחים מאחורי הבית.
גופו הקטן מכווץ ודמעות עדיין מעטרות לחייו.
התיישבתי לידו, וגם הכאב תפס מקום במעגל.
וכך ישבנו שלושתנו; אני, איתן והכאב, בדממה.
כי לפעמים כאב לא צריך מילים או מגע. לפעמים הוא לא צריך דברי נחמה או סליחה או חיבוק.
לפעמים הוא רק צריך מקום. ולהיות.
חלף זמן מה.
איתן התרומם ממושבו ונתן לי יד.
אחזתי בידו וחזרנו הביתה.
והכאב, נשאר שם, בין השיחים.
#לתת מקום
