את החודש האחרון ביליתי הרחק הרחק, בארמון בקינגהאם. כי זה עדיף מכאן.
טיילתי במחוזותיה של המלכה אליזבת, התפעלתי מנוף חייה, נשאבתי לסיפורים רחוקים בזמן ובעיקר נמנעתי מהמציאות הנוכחית הבלתי נסבלת של מחוזותיי.
ההימנעות ממכרת.
*
אני נוסעת בכביש ומחשבותיי מתרוצצות.
עצרתי לתדלק וחניתי בצד הלא נכון של הרכב.
״גברת את צריכה את הצד השני״ קרא לעברי מתדלק זקן חביב.
״אההה שכחתי באיזה רכב אני״ עניתי לו במבוכה קלה.
הוא התקרב אליי בצעדים איטיים
״אם הייתי כמוכם, הצעירים, עם הילדים שלי חודש שלם, הייתי שוכח גם איך קוראים לי״ אמר בחביבות. ״בואי, אני אעזור לך עם זה״ ונטל את פיית הדלק.
המספרים התרוצצו על המסך ומחשבותיי עצרו מלכת.
כן. שכחתי איך קוראים לי.
העוגנים בחיי הותירו אותי צלולה מבחוץ, אך איבדתי את עצמי בים של מחשבות עכורות.
*
משפחת המלוכה מתגוררת בכלוב מזהב. ותחת ארשת הפנים המלכותית יש כאב וסבל וקושי. וההימנעות שלי פוגשת את כל הרגשות הללו, עד שגם ארמון בקינגהאם מאבד מזוהרו.
ההימנעות משקרת.
*
עם מיכל מלא דלק
רוקנתי את כל דמעותיי החוצה.
רק הייתי זקוקה לזקן חביב שיגיד לי ״בואי אעזור לך״
כדי לרגע אחד לשאול את עצמי,
מה שלומי?
ומה איתי?
אט אט חזרתי למחוזותיי.
והנחתי שוב את כתר הנוכחות על ראשי.
(התמונה מתוך אתר נטפליקס)
