היום אני ובתי אור אכלנו בבית קפה ארוחת צהריים. אור הזמינה פיצה , והגיעה מנה מרשימה וגדולה למידותיה.
נגסה במשולש הראשון בשמחה – ״יאמייי, איזו פיצה מעולה״ אמרה (וההנאה היתה בנוכחות).
המשכנו לאכול.
בחצי הדרך, ראיתי את אור מביטה בחצי הפיצה במבט מיוסר.
״מה קרה?״ שאלתי
״כל כך טעים לי, אבל אני כבר מלאה ולא יכולה לאכול יותר..״ אמרה (והעצב היה בנוכחות).
״קודם כל כך נהנית מהפיצה, ועכשיו?״
״עכשיו אני מבואסת שאני לא יכולה לאכול עוד ממנה״
(וההנאה הפכה לסבל והשתוקקות…)
לפתע עיניה הוארו .
״אני יודעת אמא! אני אבקש שיארזו לי ובערב אני שוב אהנה ממנה!״ וכך היה.
הגענו הביתה עם שאריות הפיצה ואור שאלה את אחיה ואחותה אם רוצים לטעום פיצה טעימה מאוד. הם אכלו בהנאה את כל השאריות.
״לא אמרת שאת רוצה לאכול אותה בערב…״? שאלתי
״כן, אבל.. זה בסדר, אני כבר אכלתי.. שגם הילדים יהנו״ אמרה בנימת ״אמא״.
והאור שבה היה בנוכחות.
