אתמול אני והקטן ביקרנו בספארי. זמן איכות אם-בן.
איך שהגענו, ממש בכניסה, איתני רץ לעבר הבריכה והתבונן במתרחש. ואני אחריו.
אחרי דקה בערך מיציתי. "יאלה איתני בוא נלך" אמרתי לו. "לא!" הוא ענה בהחלטיות של גיל שנתיים.
חיכיתי עוד דקה שלמה ואמרתי שוב "איתני… בוא נלך כבר!"
״לא!" ענה לי שוב בקול חמוד של גיל שנתיים.
חיכיתי עוד חצי דקה שלמה ומשכתי אותו בעדינות לעבר המשך השביל "בוא ממי…לא נספיק לראות את כל החיות".
איתני עצר והסתכל עליי באכזבה. "לא! למה? למה? " כמעט צעק ורץ שוב לעמדת התצפית שלו.
התיישבתי על הספסל כנועה.
והוא עמד והתבונן. והתבונן.
ופתאום חשבתי לעצמי – לאן את כל כך ממהרת "גברת ממהרת"? תני לילד את הקצב שלו.
תאפשרי לו את ההתבוננות שלו. תאפשרי לו פשוט להיות. ותהיי שם איתו.
אז לא תספיקו לראות את כל החיות. נו אז? אז מה יקרה בדיוק? תהיי בקצב שלו. הכל בסדר…
ואחרי שחשבתי את המחשבות הללו, כרעתי ברך לאיתני ונתתי לו נשיקה על הלחי (בגלל השיעור החשוב) וכשהייתי שם, בגובה שלו, פתאום יכולתי לראות ממה הוא כל כך הסתקרן ועל מה הוא מתבונן דקות ארוכות…
שני ברווזונים קטנים משחקים במים. קופיף קטן בין השיחים מציץ ומסתתר. שקנאי פורש כנף ומתנער. אוושת מים .דג זהב שוחה. רחש שיחים עם כל משב רוח.
# פשוט… להיות.
