נגה שלי התחילה להתנהג אחרת.
היא מרימה את קולה המון
היא נפגעת בקלות
היא מבקשת הרבה מוצץ
היא מעדיפה פתאום לשחק לבד
היא זקוקה להרבה יותר חיבוקים.
*
אני לוקחת אותה להסתובב קצת ברחובות.
קונות קפה ומאפה באחד העם
יושבות על ספסל
מביטות בעוברים ושבים
נושמות קצת נורמליות
אני על הקפה, היא במאפה
מחייכת עם שפם שוקולדי קטן
מדלגת בשמחה בין אבני המדרכה
אחרי זמן מה אנחנו מגיעות לרכב ועוברת בי תחושה שלא חשתי הרבה זמן
מעין התרוממות רוח שכזאת, שמחה מהדברים הפשוטים.
לב רחב.
*
אנחנו עומדות ברמזור
וניגש לרכב בחור במסיכה שאוחז שלט
-אני מתבייש. אין לי איך לשלם חשמל ואוכל-
״מה הוא רוצה אמא?״ נגה שואלת
״הוא זקוק לכסף״ עניתי בעצב
״אז בואי ניתן לו אמא״ היא קוראת בהתרגשות
אני מושיטה לו שטר צנוע
והוא מרכין את ראשו לתודה
והגוף שלי מרגיש כיווץ
ואני מזהה יגון
והלב פתוח, עם עצב.
הרמזור מתחלף ואנחנו נוסעות בעומס נורמליות
ורק הרדיו מנגן שירים שמעמעמים את הרגש.
*
״אמא אני צריכה מוצצי עכשיו״ היא אומרת לי כשאנחנו מגיעות הביתה.
ושוב היא מתכנסת בתוך עצמה
עם שפם שוקולד קטן, תזכורת לנורמליות שהיתה שם לפני רגע.
ואני יושבת לצדה, זקוקה ליותר חיבוקים.
עם שמחה מהדברים הקטנים ועצב מהגדולים.
לב אחד שמרגיש הרבה .
