תלתלי זהב

נגה יוצאת מהחדר שלה קורנת מאושר. "אמא, תראי מה עשיתי!!" היא קוראת בהתרגשות ושמחה.

לקח לי רגע להבין.

התלתלים שלה. תלתלי הזהב שנופלים לה בשובבות על המצח, אינם. ובמקומם, פוני עקום וקרחות קטנות.

"לאאאא!!! מה עשית????" זעקתי בהפתעה מהולה בכעס

בבת אחת האור בעיניה כבה. החיוך הפך לשפתיים רועדות והיא קפאה במקומה, המומה מהתגובה שלי. או אולי המומה איך זה קרה שמשהו שמשמח אותה כל כך זוכה לתגובה כזאת.

נשמתי נשימה עמוקה, וזיהיתי קרחת קטנה בצורת לב במרכז ראשה של נגה.

מה כבר קרה? אז הילדה גזרה כמה תלתלים… שיער צומח בעוד שביטחון עצמי נובל במהרה..

ו…על מי אני כועסת? על ילדה בת 4.5 ? או על עצמי? אולי את שופטת את עצמך שלא בדקת מה היא עושה שם בחדר? שאלתי את עצמי , ואולי כי זה קרה שלא בשליטתך? ואולי כי כבר דמיינת ילדים צוחקים עליה? מבטים מופתעים מהסביבה..? ביקורת עלייך?

עמדנו לרגע שתינו.

"נגי…. התחלתי להגיד . היא תלתה בי עיניים נוגות

"אני לא כועסת עלייך בובה שלי. את כל כך יפה!! וסוף סוף רואים את הפנים היפות שלך … בדרך כלל כשרוצים להסתפר הולכים למספרה. אז איך הצלחת לעשות את זה לבד לגמרי?"

והיא התחילה להסביר לי, בהתחלה בחשש ובקול שקט וכשההסבר התקדם (כולל הדגמה במספריים מאצבעות) קולה היה בטוח והחיוך חזר לעטר את פניה המתוקות.

חיבקתי אותה חיבוק ענק , וככל שגופה הקטן התמסר לי, שחררתי מאחיזתי את לירון שרוצה לשלוט בכל.

הלכנו לחדר ואספנו תלתלי זהב מהרצפה

וחשבתי לעצמי , שהצמיחה האמיתית היא בתודעה שלנו.

(תמונה ישנה, עם תזכורת שהכל משתנה..)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *