שבועיים מאז הלידה.
אתם יודעים, קל מאוד להפוך לצל של עצמך בחופשת לידה.
העייפות, הטרנינג, הפליטות, עבודות הבית..
יום אחרי יום, שגרה דומה.
וסחיטת מכונת הכביסה הופכת להיות פסקול חייך.
קל גם לשכוח את עצמך.
בכי, פליטה, עוד הנקה, עוד טיטול . ואיך היא מרגישה? ואיך היא אוכלת? ואיך היא בלילות?.
רגע. ומה שלומי? מה איתי? ואיך אני מרגישה?
אז אני קמה בבוקר, פושטת פיג׳מה ומתלבשת (גם אם היום אני רק בבית),
מתאפרת קלות (גם אם היום רק הילדים ובעל המכולת יראו אותי) ,
מכינה לעצמי ארוחת בוקר עשירה (גם אם הקטנה בדיוק התעוררה),
שותה קפה חם (למרות הסטיגמה שאין קפה חם כשאת בחופשת לידה).
ובעיקר שואלת את עצמי מול הראי –
מה שלומך?
והאישה ממול מוכרת לי. והיא לא הצל של עצמה.
ואני מבחינה בה, נותנת לה מקום, נותנת לה להיות.
כי ככה זה כשאוהבים ❤️
את
עצמינו.
