כשהייתי בת 10 בערך , היה את טרנד ה״צמה הסינית״. צמה מהודקת שמתחילה מקצה הקודקוד. חברה של אמא שלי היתה אלופה בתסרוקות ואני זוכרת את התלהבותי כשהסכימה לקלוע את שיערי לצמה סינית. ישבתי בהתרגשות והיא החלה למשוך את שיערי מעלה, ועוד משיכה ועוד אחת וכל משיכה כזאת כואבת לי ולא

אחרי יום עמוס מהכל, קפצתי לצרכנייה בערב להשלמת קניות ובזווית העין ראיתי את החבורה של הבת שלי רוכבים יחד באופניים במושב. התמונה הזאת של החבורה יחד בלעדיה החזירה אותי היישר ליום בו גיליתי , בכיתה ו׳, שהחברים שלי נפגשים בלעדיי. תחושת העלבון וחווית הדחייה עלו במעלה הגרון שלי ותוך מאית

לאחרונה שמתי לב שאור (בת 11.5) מצלמת הרבה תמונות עם פילטרים. כל עוד הפילטרים נועדו לשעשוע והומור הרגשתי בנוח עם השימוש המוגזם אך בתקופה האחרונה התמונות התחילו לעבור תחת פילטרים של איפור, שינוי מבנה פנים, הגדלת עיניים לעיני ברבי ועוד.. אז במקום להטיף או לאסור, ביקשתי ממנה לצלם שתי תמונות

אתמול בערב מצאתי את עצמי, שוב, משוטטת באתרי חיפוש טיסות. בניתי לי תסריט בו אני עוזבת בספונטניות את כל המשימות שלי, מעדכנת הודעות אוטומטיות במייל ובוואטסאפ , אורזת תיק קטן ונוסעת. "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה" (מאיר אריאל) לאחרונה זה הפך לסוג של

אור מבקשת שקשוקה לארוחת ערב ואני נענית לה ברצון (מתה על שקשוקה!) בזמן ההכנות לארוחת הערב אני נותנת לילדים קצת לשחק בפלאפון וכשהאוכל מוכן אני מבקשת מהם להגיע לשולחן. הקטן מיד קופץ ממקומו ומתייצב, אך אור מרימה את הכתף ועונה ״לא עכשיו״. ״בסדר, סיימי את המשחק, אנחנו מחכים לך״ אני

את החודש האחרון ביליתי הרחק הרחק, בארמון בקינגהאם. כי זה עדיף מכאן. טיילתי במחוזותיה של המלכה אליזבת, התפעלתי מנוף חייה, נשאבתי לסיפורים רחוקים בזמן ובעיקר נמנעתי מהמציאות הנוכחית הבלתי נסבלת של מחוזותיי. ההימנעות ממכרת. * אני נוסעת בכביש ומחשבותיי מתרוצצות. עצרתי לתדלק וחניתי בצד הלא נכון של הרכב. ״גברת את

אתמול הייתי באיקאה, ולמרות שהייתי סופר ממוקדת והגעתי לקנייה ספציפית, איכשהו נקלעתי לסיבוב באולמות התצוגה . הסתובבתי בין סלון בוהו שיק למטבח מודרני , חדרי ארונות מאורגנים , נרות ריחניים וחדרי ילדים מתוקתקים. ודבר מוזר קרה כשהגעתי הביתה. ישבתי בסלון והוא נראה פתאום כל כך עלוב וחסר חן, חדר השינה

איתן כעס. מאוד. נכנס לחדר, טרק את הדלת בחוזקה והוציא את הכעס שלו על החדר. החדר ספג הכל בדממה. את קלפי המשחק, הכיסאות, הלגו. אחרי שעה יצא מהחדר ולאט לאט חזר לתנועה רגילה. לארוחת ערב, מקלחת, שינה. בבוקר הוא התעורר לתזכורת לכעס שהיה ואיננו עוד. איתן נעל את החדר. לא

נגה יוצאת מהחדר שלה קורנת מאושר. "אמא, תראי מה עשיתי!!" היא קוראת בהתרגשות ושמחה. לקח לי רגע להבין. התלתלים שלה. תלתלי הזהב שנופלים לה בשובבות על המצח, אינם. ובמקומם, פוני עקום וקרחות קטנות. "לאאאא!!! מה עשית????" זעקתי בהפתעה מהולה בכעס בבת אחת האור בעיניה כבה. החיוך הפך לשפתיים רועדות והיא

"אמא, גם קטנים נעלבים כשכועסים עליהם" אמרה לי בשקט בת השלוש וחצי והלכה לחדר. מצאתי אותה עם פנים חפונות בכרית. "גם גדולים לפעמים טועים" אמרתי לה והתחלתי לדגדג. היא הסתובבה אליי בפנים צוחקות, הגומות שלה יוצרות מכתשים קטנים בלחייה התינוקיות וממלאות את ליבי בשמחה. כעסתי עליה היום והרמתי את קולי.

השבוע נסעתי לראשונה לטיול קצר בבודפשט היפהפייה. קיבלתי המלצות רבות ומגוונות על מקומות לטייל, וניזונתי בהרבה "אסור לך לפספס!" לגבי מסעדות, פאבים, אתרים מיוחדים וכו. מצויידת בתיק מלא המלצות, הגעתי עם חברותיי , ושנייה אחרי שפרקתי את המזוודה התחלתי להרגיש תחושה מוכרת של התרגשות מהולה בחרדה קלה – חרדה לפספס.

אתמול כל מה שאכלתי לא היה לי טעים. חשבתי שהיוגורט מקולקל (אבל התאריך הראה שלא) הקפה הרגיש עם טעם לוואי (למרות שהוא כמו בכל יום) וביס מהקציצות הספיק לי כדי להחליט שהן חסרות טעם . * לפני כן, בבוקר, יצאתי עם הילדים לגן שעשועים. לפתע אזעקה. קפאתי במקום. לקח לי

הרבה אנשים אומרים לי שהם מודעים לאכילה הרגשית שלהם ושזה לא עוזר להם. מבינה לגמרי. כי גם אני הייתי מודעת ל ״במבה הרגשית שלי״ שהייתי קונה בחזור הביתה מיום עמוס במיוחד. והמודעות הזו לא עזרה לי לבטל את המעשה עצמו. אז במה המודעות כן עזרה? אני זוכרת מקרה שקרה לפני

כולנו אכלנים רגשיים במידה כזו או אחרת. כל עוד זה נעשה בצורה מאוזנת ומדי פעם (ולא כאמצעי ההתמודדות היחיד) – אכילה רגשית היא התנהגות תקינה. לעיתים, אכילה רגשית הופכת להתנהגות שיש לטפל בה. מוזמנים לענות על השאלות לאיפיון ראשוני. *חשוב לציין כי שאלון זה אינו מהווה אבחנה או קביעה חד

"בשבועות הקרובים אני מבקש שתימנעי ממזונות אלרגניים" מצווה עליי בפנים נוקשות. "כן, גם משוקולד" עונה המומחה לשאלתי. אני צריכה להימנע משוקולד. ומעוד כמה דברים. הימנעות – המילה הזאת עושה לי כיווצים בבטן. בדרך הביתה אני עוברת בסופרמרקט לקנות מספר מצרכים. חולפת דרך מדף העוגות, עוגיות ושוקולדים. יד דימיונית מושכת אותי בחזרה.

את בחדר השינה, מודדת את הביקיני שלך. בוחנת את דמותך בראי. ובוחנת עוד. ועוד. מכל זווית. מיישרת את הגב כדי שהבטן לא תבלוט, קושרת חזק יותר את חזיית הביקיני. איך זה שבתמונות מתאילנד הבגד ים הזה יושב עלייך בצורה אחרת לגמרי? עושה עוד סיבוב מול הראי. ובלי לשים לב היא