היום אור ישבה עם חברה שלה לצייר קומיקס.
הן בחרו דמות של ארנבון והחליטו שתיהן לצייר אותה, כל אחת בדף שלה.
פתאום שמעתי את אור אומרת ״יה, איזה עיניים מושלמות יצאו לך. אוף, שלי לא יצא יפה״
״יצא לך דווקא יפה מאוד״ עודדה אותה חברתה.
״לא כמו שלך!״ אמרה אור בנחרצות ומחקה את העיניים.
הן המשיכו לצייר, חברתה של אור מתרכזת בדף שלה, ואור מציצה מעבר לכתף.
״איזה אוזניים יפות יצאו לך!״ קראה פתאום
״גם שלך יצאו יפות״ אמרה לה חברתה
״לא אהבתי את שלי״ אמרה אור ומחקה במרץ.
אחרי כמה דקות קימטה את הציור וזרקה לפח.
״אוף, די. אני לא מציירת יותר!״ קראה בכעס.
(אני כל אותו הזמן הייתי בסמוך אליהן בענייני).
״קרה משהו אור?״ שאלתי
״כן! אני לא יודעת לצייר! ״ קראה בזעם
״מי אמר?״ שאלתי
״אני! ״ קראה בכעס.
״הבנתי״ אמרתי (ולא רציתי להגיד לה שלדעתי מציירת נפלא, כי היא היתה מתרגזת יותר).
״גם למדתי בחוג קומיקס, גם הייתי בחוג אומנות, ובסוף מה? כלום! לא למדתי בכלל לצייר״! קראה ברוגז ודמעות כבר התחילו לבצבץ.
חברתה שתקה. וגם אני.
ואור ישבה עצבנית והתבונה בחברתה ממשיכה לצייר ברוגע.
״איזה יופי של ציור, החמאתי לה. איך ציירת כל כך יפה״? שאלתי
חברתה משכה בכתפיה ״פשוט הייתי מרוכזת בציור שלי..״ ענתה.
אור ישבה מהורהרת.
״גם את התרכזת בציור שלך אור?״ שאלתי
״לא ממש״ ענתה
״אז במה היית מרוכזת?״ שאלתי
״בציור שלה״ ענתה והצביעה על חברתה.
הנהנתי.
אחרי שחברתה הלכה, אור ביקשה דף חדש.
״אז איך תעשי את זה שונה עכשיו?״ שאלתי כשהבאתי לה את הדף.
״עכשיו חזר לי ״כוח הציור״ ״ חייכה
״וכשאת מתרכזת בכוחות שלך, זה הכי טוב שיש״ השלמתי.
הן בחרו דמות של ארנבון והחליטו שתיהן לצייר אותה, כל אחת בדף שלה.
פתאום שמעתי את אור אומרת ״יה, איזה עיניים מושלמות יצאו לך. אוף, שלי לא יצא יפה״
״יצא לך דווקא יפה מאוד״ עודדה אותה חברתה.
״לא כמו שלך!״ אמרה אור בנחרצות ומחקה את העיניים.
הן המשיכו לצייר, חברתה של אור מתרכזת בדף שלה, ואור מציצה מעבר לכתף.
״איזה אוזניים יפות יצאו לך!״ קראה פתאום
״גם שלך יצאו יפות״ אמרה לה חברתה
״לא אהבתי את שלי״ אמרה אור ומחקה במרץ.
אחרי כמה דקות קימטה את הציור וזרקה לפח.
״אוף, די. אני לא מציירת יותר!״ קראה בכעס.
(אני כל אותו הזמן הייתי בסמוך אליהן בענייני).
״קרה משהו אור?״ שאלתי
״כן! אני לא יודעת לצייר! ״ קראה בזעם
״מי אמר?״ שאלתי
״אני! ״ קראה בכעס.
״הבנתי״ אמרתי (ולא רציתי להגיד לה שלדעתי מציירת נפלא, כי היא היתה מתרגזת יותר).
״גם למדתי בחוג קומיקס, גם הייתי בחוג אומנות, ובסוף מה? כלום! לא למדתי בכלל לצייר״! קראה ברוגז ודמעות כבר התחילו לבצבץ.
חברתה שתקה. וגם אני.
ואור ישבה עצבנית והתבונה בחברתה ממשיכה לצייר ברוגע.
״איזה יופי של ציור, החמאתי לה. איך ציירת כל כך יפה״? שאלתי
חברתה משכה בכתפיה ״פשוט הייתי מרוכזת בציור שלי..״ ענתה.
אור ישבה מהורהרת.
״גם את התרכזת בציור שלך אור?״ שאלתי
״לא ממש״ ענתה
״אז במה היית מרוכזת?״ שאלתי
״בציור שלה״ ענתה והצביעה על חברתה.
הנהנתי.
אחרי שחברתה הלכה, אור ביקשה דף חדש.
״אז איך תעשי את זה שונה עכשיו?״ שאלתי כשהבאתי לה את הדף.
״עכשיו חזר לי ״כוח הציור״ ״ חייכה
״וכשאת מתרכזת בכוחות שלך, זה הכי טוב שיש״ השלמתי.
בתמונה- ארנבון שנוצר מאהבה (כי השוואות גורמות לסבל)