אתמול מישהי התקשרה אליי כדי להתעניין לגבי תהליך בזמן שהייתי עם הילדים. הסברתי לה את המצב והבטחתי לחזור בערב. כשחזרתי אליה, לא היתה זמינה, וכשצלצלתי למחרת, הודתה וסיפרה לי שכבר מצאה עזרה אחרת.
באותו הרגע הרגשתי תחושה של החמצה.
היא התחילה לעקצץ בלשון – ״שיהיה לך המון הצלחה ..״ , המשיכה למחשבות חמוצות – ״אם היתה לי יותר עזרה עם הילדים , אז הייתי מצליחה לענות לשיחות״, ״אם הייתי מעודדת אותם יותר לעצמאות אז אולי הייתי יכולה להיות קצת יותר עצמאית בעצמי״, ומהראש תחשת ההחמצה הגיעה לשאר הגוף ועוררה אצלי חמ״ץ פנימי –
״אני חייבת למצוא פיתרון לכל השיחות שאני מחמיצה״, ״אני צריכה לנהל טוב יותר את הלו״ז שלי״ (חמ״ץ = חייבת, מוכרחה, צריכה).
וכל מחשבות החמ״ץ הללו גרמו לי לבעירה פנימית.
ואני כבר יודעת, ומלמדת גם אחרים, שחמ״ץ גורם לנו לסבל. כי כשאני חייבת ומוכרחה וצריכה לעשות – לא תמיד יש שם רצון אמיתי, ואז נוצר פער מטורף בין מה שחייבים לבין מה שרוצים.
וברגע שזיהיתי את הבערת הסבל בליבי, שאלתי את עצמי –
אני באמת חייבת? אני באמת צריכה?
והאם באמת החמצתי מטופלת (שאפילו לא דיברתי איתה ובדקתי האם אני אכן יכולה לעזור לה)?
והתשובה היתה לי ברורה.
כי בדיוק כמו ש ״אני חייבת לאכול בריא יותר״ מגיע ממקום של חובה ולא זכות או רצון חופשי, כך גם היה החמ״ץ שלי.
שעות אחר הצהריים שלי מוקדשות לילדים. כי כך בחרתי, כי כך אני רוצה.
ובמקום של רצון ובחירה, נעלם גם הסבל.
ואיזה חמ״ץ תרצו אתם לסלק מחייכם?
