אתמול הייתי באיקאה, ולמרות שהייתי סופר ממוקדת והגעתי לקנייה ספציפית, איכשהו נקלעתי לסיבוב באולמות התצוגה .
הסתובבתי בין סלון בוהו שיק למטבח מודרני , חדרי ארונות מאורגנים , נרות ריחניים וחדרי ילדים מתוקתקים.
ודבר מוזר קרה כשהגעתי הביתה.
ישבתי בסלון והוא נראה פתאום כל כך עלוב וחסר חן, חדר השינה שלי עם ערימת הבגדים על המיטה (בערב הערימה עוברת לסלון וחוזר חלילה ) הבחנתי בכל קילופי הקירות שלא נצבעו כבר זמן מסימני אצבעות הילדים על החלונות
ופתאום הבית שלי נראה לי דוחה.
איכסה, איך אני חיה כאן??
בעודי מחשבת תקציבים למהפך כללי בבית, פתאום עברה בי התזכורת שכבר חוויתי את אותה החוויה לא מזמן רק בהקשר אחר.
*
לפני מספר שבועות חזרתי מאחד השיעורים שלי בסטודיו לריקוד. באותו שיעור, הייתי הכי מבוגרת. לצידי בחורה גבוהה עם עור מתוח, שיזוף אחיד ושיער שלא עבר נשירת לידות .
ויש מראות בכל מקום – שאומרות לי פתאום אמת מרה.
כשחזרתי הביתה פתאום כלום לא יושב עליי יפה. הבטן בולטת, השיער דליל , הנמשים על האף רבים מדי, העיניים עייפות וסביבן קמטוטים מרקדים . איכסה, איך אני חיה בגוף הזה?
*
החיים עצמם הם לא אולם תצוגה של איקאה.
וטביעות האצבעות על החלונות הם סימן לטבע שחי כאן. גם הנמשים.
ובמקום לחשב תקציבי שיפוץ לבית ולגוף
אולי מיטיב לעצור לרגע כדי לשאול-
מה חשוב לי? מה אני רוצה לטפח?
את הבית עצמו או את איך שאני מרגישה בתוכו?
והשאלות הללו מכניסות חיים לבית הפנימי שלי
ונשימת אהבה לכל נמש וקמט
שהם, החיים עצמם.
(התמונה מתוך קטלוג איקאה )
