חלקי הלגו

איתן כעס. מאוד.

נכנס לחדר, טרק את הדלת בחוזקה והוציא את הכעס שלו על החדר. החדר ספג הכל בדממה. את קלפי המשחק, הכיסאות, הלגו.

אחרי שעה יצא מהחדר ולאט לאט חזר לתנועה רגילה. לארוחת ערב, מקלחת, שינה.

בבוקר הוא התעורר לתזכורת לכעס שהיה ואיננו עוד.

איתן נעל את החדר. לא רצה שאף אחד יכנס. מתבייש במופע שהכעס הביא איתו.

היום התנהל כרגיל, והחדר נעול כמו מסתיר את סודו, מצבה אילמת לרגשות שהיו.

עברו יומיים, איתן מתהלך על שברי כעסו, מסרב לשקם את מה שנהרס. אולי זקוק לעזרה ולא יודע לבקש. אולי זקוק לסליחה ולא יודע איך.

אני לוחשת לנגה אחותו הקטנה סוד והיא מהנהנת ברצון. אנחנו פותחות את החדר שלו ומתחילות בשקט לאסוף את הקלפים המפוזרים, מסדרות את הספרים בערימה,

ואיתן בפתח הדלת מתבונן עלינו

ואולי פתחנו דלת גם ללב

כי הוא מתיישב ועוזר לנו לאסוף את חלקי הלגו

ואז אבא מצטרף

וגם אחותו הגדולה

וכולנו יושבים ומסדרים. בהתחלה ללא מילים.

זו אחראית על הספרים, וזו על חלקי הפאזלים.

ונוצר שם סוג של קסם

והחדר מתבהר

ואנחנו שם בשבילו, עוזרים לו לסלוח.

וכל אחד מאיתנו מספר מה הוא עושה כשהוא כועס (לאמא עוזר ספורט, אור חובטת בשק אגרוף, נגה צועקת ובוכה)

״אמא, מצאתי עוד חלק של הפאזל!״ איתן קורא בהתרגשות

ואני מרגישה שעזרנו לו להרכיב מחדש

ואולי גם יצרנו בליבו תמונה חדשה של חמלה 3>