בזמן ההמתנה לטיסה חזרה לישראל, ישבתי עם גלריית מאות התמונות שצילמתי בחופשה.
מחקתי תמונות כפולות, תמונות מטושטשות ועם סימני אצבעות קטנות,
וכשהגעתי לתמונה הזאת, מחקתי גם אותה.
הגענו הביתה, התמונות התחלפו לתמונות של שגרה.
הבוקר, בזמן משיחת מברשת המייקאפ על פניי , חשבתי על התמונה הזאת.
תהיתי לעצמי – למה בעצם מחקתי אותה?
התמונה הזאת צולמה באי קטנטן באוקיינוס ההודי. המשפחה שלי רחצה במים הנעימים ואני ישבתי על החול הלבן הרך, לבד לגמרי, כאשר סביבי שקט מוחלט, הרוח משחקת בשיער וקרני השמש מלטפות בעדינות . זה היה רגע קסום והתחשק לי לצלם את עצמי ברגע הזה.
אז למה למחוק רגע כזה בחיים?
כי אני לא מאופרת, וכל הנמשים שלי גלויים, והפיגמנטציה מהשמש בולטת, וכל הקמטוטים האלה סביב העיניים…
לימדו אותי מרבית חיי לראות תמונות מושלמות. מרוטשות, עם עור חלק ואחיד, עם איפור וזוויות צילום מחמיאות.
והנטייה הראשונית שלי כשראיתי תמונה שלא עונה על הקריטריונים הללו היא להעלים אותה בהינף לחיצה.
והבוקר, כשהבטתי בראי, הנמשים הקטנים המשיכו לבצבץ בעקשנות למרות המייק אפ האיכותי. כי את הטבע אי אפשר לעצור. ההשתנות שלנו היא בכל רגע ואין אפשרות למחוק את התקדמות הזמן.
אבל איזה מזל שאפשר לשחזר תמונות שנמחקו 
