בלוג-סיפורים מהבטן

נגה חגגה יום הולדת 6 . הערנו אותה לשירת יום הולדת שמח הרעפנו עליה תשומת לב ופינוקי בוקר וכשהגיע הזמן להתארגן לבית הספר והיתה כבר לבושה ומאורגנת, סידרתי תלתל

כשהייתי בת 10 בערך , היה את טרנד ה״צמה הסינית״. צמה מהודקת שמתחילה מקצה הקודקוד. חברה של אמא שלי היתה אלופה בתסרוקות ואני זוכרת את התלהבותי כשהסכימה לקלוע את שיערי

אחרי יום עמוס מהכל, קפצתי לצרכנייה בערב להשלמת קניות ובזווית העין ראיתי את החבורה של הבת שלי רוכבים יחד באופניים במושב. התמונה הזאת של החבורה יחד בלעדיה החזירה אותי היישר

בזמן ההמתנה לטיסה חזרה לישראל, ישבתי עם גלריית מאות התמונות שצילמתי בחופשה. מחקתי תמונות כפולות, תמונות מטושטשות ועם סימני אצבעות קטנות, וכשהגעתי לתמונה הזאת, מחקתי גם אותה. הגענו הביתה, התמונות

אנחנו בסדנת אקרו-יוגה. אני מדגימה עם נגה תרגיל מורכב ידיה הקטנות אוחזות בי בחוזקה "את יכולה לשחרר את הידיים עכשיו" מנחה אותה המדריך, אך ידיה נכרכות חזק יותר סביבי ואני

כשהייתי בת 4 בערך היתה מכת כינים נוראית בשכונה. ניסו עליי הכל. ממריחת חמאה על כל הראש ועד נפט, סירוקים שהשאירו כאבי ברזל צורבים בקרקפת ואיסוף שיער לפקעת עצבים על

לאחרונה שמתי לב שאור (בת 11.5) מצלמת הרבה תמונות עם פילטרים. כל עוד הפילטרים נועדו לשעשוע והומור הרגשתי בנוח עם השימוש המוגזם אך בתקופה האחרונה התמונות התחילו לעבור תחת פילטרים

אתמול בערב מצאתי את עצמי, שוב, משוטטת באתרי חיפוש טיסות. בניתי לי תסריט בו אני עוזבת בספונטניות את כל המשימות שלי, מעדכנת הודעות אוטומטיות במייל ובוואטסאפ , אורזת תיק קטן

למה לא יכולתי לעצור את הדמעות בסרט אנקאנטו? באיחור אופנתי צפיתי בסרט עם בנותיי. הדמעות התחילו כבר בדקות הראשונות לסרט, לא רק בגלל המראה של מירבל, כוכבת הסרט, ששונה מהמראה

אתמול אני והקטן ביקרנו בספארי. זמן איכות אם-בן. איך שהגענו, ממש בכניסה, איתני רץ לעבר הבריכה והתבונן במתרחש. ואני אחריו. אחרי דקה בערך מיציתי. "יאלה איתני בוא נלך" אמרתי לו.

בימים האחרונים הייתי חולה. לאחר אינסוף מטושים מתישים, הכנסתי את עצמי לבידוד עד לקבלת תשובות חד משמעיות. ולמרות שהייתי עטופה בשמיכות עבות, רוח קרירה של בדידות נשבה בעורפי. שעות ארוכות

כמעט שנה איתן מתאמן בנינג׳ה ואינו מחמיץ שום הזדמנות להתעופף בין טבעות, לקפץ כמו סנאי בין מקבילים, לטפס על חבלים וללמוד ולתרגל עוד ועוד טכניקות . וכשהגיע מועד התחרות היה

אור מבקשת שקשוקה לארוחת ערב ואני נענית לה ברצון (מתה על שקשוקה!) בזמן ההכנות לארוחת הערב אני נותנת לילדים קצת לשחק בפלאפון וכשהאוכל מוכן אני מבקשת מהם להגיע לשולחן. הקטן

פתאום,לפני שבועיים בערך, הפסקתי להנות מאוכל. אז חיפשתי איך להחזיר את ההנאה וקניתי דברים שאני ממש אוהבת, וישבתי במסעדה, ואכלתי מתוקים וביקרתי במאפייה האהובה עליי, אך בלוטות הטעם אדישות וליבי

נגה שלי התחילה להתנהג אחרת. היא מרימה את קולה המון היא נפגעת בקלות היא מבקשת הרבה מוצץ היא מעדיפה פתאום לשחק לבד היא זקוקה להרבה יותר חיבוקים. * אני לוקחת

כולנו יודעים מה זה ג'אנק פוד נכון? מזון מעובד,עשיר בשומנים, סוכרים פשוטים, נתרן… כיום יש לנו את כלים לזהות איזה מזון אינו מיטיב עם הגוף שלנו. ולאחרונה אפילו יש סימונים

אני לירון ולפעמים אני אוכלת יותר ממה שהגוף שלי צריך רק כי זה טעים. לפעמים אני אוכלת כשאני לא רעבה פיזית. לפעמים יש לי דחפים לאכול מזונות מסויימים. לפעמים אני

את החודש האחרון ביליתי הרחק הרחק, בארמון בקינגהאם. כי זה עדיף מכאן. טיילתי במחוזותיה של המלכה אליזבת, התפעלתי מנוף חייה, נשאבתי לסיפורים רחוקים בזמן ובעיקר נמנעתי מהמציאות הנוכחית הבלתי נסבלת

"אני חייבת להתאפס " היא אומרת לי בעייפות בפגישה, תוך שחרור אנחה , "זהו, דף חדש" ומיד הזכירה לי את הבת שלי, אור, שחזרה אתמול שוב ושוב "אמא, אני צריכה

אתמול הייתי באיקאה, ולמרות שהייתי סופר ממוקדת והגעתי לקנייה ספציפית, איכשהו נקלעתי לסיבוב באולמות התצוגה . הסתובבתי בין סלון בוהו שיק למטבח מודרני , חדרי ארונות מאורגנים , נרות ריחניים

איתן כעס. מאוד. נכנס לחדר, טרק את הדלת בחוזקה והוציא את הכעס שלו על החדר. החדר ספג הכל בדממה. את קלפי המשחק, הכיסאות, הלגו. אחרי שעה יצא מהחדר ולאט לאט

נגה יוצאת מהחדר שלה קורנת מאושר. "אמא, תראי מה עשיתי!!" היא קוראת בהתרגשות ושמחה. לקח לי רגע להבין. התלתלים שלה. תלתלי הזהב שנופלים לה בשובבות על המצח, אינם. ובמקומם, פוני

אמא תכיני לנו איזה נשנוש לנינג׳ה ישראל?״ אור מבקשת כשאנחנו מתיישבים לצפות לא מזמן אכלנו ארוחת ערב אז אני כמעט בטוחה שזה לא רעב.. ״לא שבעת מהארוחה?״ שאלתי ״שבעתי. פשוט

"אמא, גם קטנים נעלבים כשכועסים עליהם" אמרה לי בשקט בת השלוש וחצי והלכה לחדר. מצאתי אותה עם פנים חפונות בכרית. "גם גדולים לפעמים טועים" אמרתי לה והתחלתי לדגדג. היא הסתובבה

מטופלת חדשה. רק מתיישבת ומספרת שהחליטה ללכת למכון x כי היא הבינה שיש לה כנראה בעיה עם גלוטן והיא צריכה להיפטר ממנו לתמיד. ואיך זה שבכל זאת הגעת? שאלתי .

"די מספיק, אני לא רוצה ודי!" כעסה אור כשהגבר ניסה לשכנע אותה בפעם המיליון להצטרף אליהם לסקי מים "בננה" באילת. "אוף! איזו פחדנית את! את לא מבינה שתהני בטירוף?" כעס

היום אני ובתי אור אכלנו בבית קפה ארוחת צהריים. אור הזמינה פיצה , והגיעה מנה מרשימה וגדולה למידותיה. נגסה במשולש הראשון בשמחה – ״יאמייי, איזו פיצה מעולה״ אמרה (וההנאה היתה

אתמול האזנתי להקלטה שלי (חלק משיעור שהעברתי). וכששמעתי את קולי, מיד עלו בי קולות – ״איך את נשמעת??״ ״ מה זה הטון הנוקשה הזה?״, ״למה גמגמת כאן״? ועוד כל מיני

בסופ״ש ראיתי (שוב) את הסרט ״רטטוי״ על רמי העכברוש המופלא חובב הבישול. אחת הסצינות שגרמה לי לדמוע (שוב 😉) היא אותה סצינה בלתי נשכחת של מבקר המסעדות אנטון הקשוח שהגיע

השבוע נסעתי לראשונה לטיול קצר בבודפשט היפהפייה. קיבלתי המלצות רבות ומגוונות על מקומות לטייל, וניזונתי בהרבה "אסור לך לפספס!" לגבי מסעדות, פאבים, אתרים מיוחדים וכו. מצויידת בתיק מלא המלצות, הגעתי

  לילה עם גב תפוס ושינה קטועה ומחשבה קטנה שנזרעה – השוקולד הבלגי האהוב יעניק נחת לגופי הדאוב אך הבית השני אינו אופטימי כלל כי בבונבוניירת השוקולד נותר חלל מי

בגשם זלעפות הסעתי את אור וחברתה לפעילות במושב. ובמושב, יש מספר דרכים להגיע למיקום בו נערכה הפעילות. בהיסח דעת ומחשבה, בחרתי בדרך עפר. וכידוע לכולנו, עפר+ גשם = …. ולאחר

אתמול כל מה שאכלתי לא היה לי טעים. חשבתי שהיוגורט מקולקל (אבל התאריך הראה שלא) הקפה הרגיש עם טעם לוואי (למרות שהוא כמו בכל יום) וביס מהקציצות הספיק לי כדי

אתמול היתה לי ההזדמנות לבדוק במכשור מתקדם ואמין את אחוזי השומן שלי בגוף. למי שלא מכיר את הבדיקה – מדובר בבדיקה שסורקת את רקמות הגוף ובסופה מתקבל פלט של פילוח

היום אני ואור שיחקנו עם נגה הקטנה והיה רגע בו נגה אמרה משהו ממש חמוד ועשתה פרצוף מתוקי (כמו שרק תינוקות/פעוטות יכולים לעשות). אור פלטה צווחה ״איזה מתוקה!!!״ וחיבקה אותה

הרגע הזה שהבנתי שההורות אינה טבעית לי, היה הרגע המשחרר בחיי. הרי כל הזמן מטפטפים לנו – שלהיות אמא זה הכי טבעי בעולם. טוב, אז לא אצלי. כשראיתי התנהגויות של

היום צלצלו אליי לגבות תשלום (עבור סל הירקות הטריים והיפים ) ״חכי רגע, אני צריכה ללכת להביא את האשראי״ אמרתי לפקידה. ״טוב מאוד שאת לא זוכרת אותו בעל פה״ אמרה

היום אור ישבה עם חברה שלה לצייר קומיקס. הן בחרו דמות של ארנבון והחליטו שתיהן לצייר אותה, כל אחת בדף שלה. פתאום שמעתי את אור אומרת ״יה, איזה עיניים מושלמות

כשאני רוצה להסביר למטופלים מה זה "תיוג" רגשות ולמה הוא עוזר, אני מספרת על המחקר שנערך בשנת 2012 באוניברסיטת UCLA שמטרתו היתה לבדוק ויסות רגשי אפקטיבי. הנבדקים היו אנשים שפחדו

שבוע וחצי לבד. הגבר נסע לחו"ל ואני מנהלת הכול לבד – התארגנות בבוקר, כריכים לילדים, חוגים , עזרה בשיעורי בית , כביסות, כלים, בישולים, ניקיונות .. ואני מודה – קשה

היום אני ובתי אור התעוררנו מוקדם מכולם, אז פטפטנו קצת על כוס שוקו. ותוך כדי שיחה, אור סיפרה לי שהמורה שאלה אותה באיזו הרגשה היא מגיעה בבוקר לבית ספר. היא

היום סיימתי את יום העבודה מוקדם מהצפוי. הכנתי לי כוס תה וישבתי בסלון לבדי. היה שקט ונעים. ואז הגיעו לשבת בסלון שלוש אורחות מכובדות האחת התיישבה ובקול צורם אמרה –